פודקאסטים בהיסטוריה

טט ההתקפה מסתיימת

טט ההתקפה מסתיימת

מאמץ המלחמה האמריקני בווייטנאם נפגע קשות ממתקפת הטט הצפון -וייטנאמית, שהסתיימה ב -22 בפברואר 1968. טענות הנשיא לינדון ג'ונסון כי המתקפה כשלון מוחלט היו מטעות. אף שמספר ההרוגים בצפון וייטנאם היה פי 20 מזה של אויביו, מעוזים שחשבו בעבר שהן בלתי חדירות התערערו. האפשרות להגדיל את הכוחות האמריקאים הוסיפה כוח משמעותי לתנועה נגד המלחמה והביאה להודעתו של ג'ונסון כי לא יבקש בחירות מחדש.


מתקפת טט ומלחמת וייטנאם

המעורבות האמריקאית הממושכת בווייטנאם סייעה להכניס שורה של קובעי מדיניות זרים אמריקאים חסרי התחשבות, העלתה את המודעות האמריקאית להיבטים הקיסריים של מדיניות החוץ האמריקאית, אילצה מדי יום את האמריקאים לבחון מחדש את היסודות הבסיסיים של אורח חייהם ודרבנו. מחשוף דורות חד במשפחות אמריקאיות. ככל שחולף הזמן, והמיידיות של וייטנאם ושיעוריו ממשיכים להיעלם, חשוב יותר מאי פעם לקדם את הבנת המקורות, ההתנהלות וההשפעה של מה שהיסטוריון אחד כינה "המלחמה הארוכה ביותר באמריקה".

מטרות

כדי לעזור לסטודנטים להבין כיצד ארצות הברית הסתבכה במה שהיסטוריון אחד כינה כראוי "הביצה". להדגיש את חשיבותה של מתקפת טט בהפיכת דעת הקהל האמריקאית נגד המלחמה. להאיר כיצד מלחמת וייטנאם נשארת חלק חיוני מהחיים והתרבות האמריקאית.

חלק א ': הקשר ומקורות

החלק הראשון של ההרצאה אמור לשאוף לקבוע היטב את הסטודנט בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של דרום מזרח אסיה. התחל במפה המסייעת להמחיש את קרבת וייטנאם לסין ויפן, ומרחקה מארצות הברית. תאר בעזרת מתאר כיצד הגיאוגרפיה השפיעה רבות על מהלך ההיסטוריה הווייטנאמית המוקדמת. אתר אינטרנט שני מפרט כיצד הצרפתים, במאניה האירופית לאימפריה, הגיעו לכבוש וליישב את וייטנאם. סיימו עם עלייתו של הו צ'י מין והתבוסה הצרפתית ב- Dien Bien Phu (האתר Passage Vietnam: מסעות ממלחמה לשלום אמור להועיל מאוד לדיון זה).

לאחר מכן, קח זמן לבחון את האסטרטגיה הגדולה של אמריקה במלחמה הקרה. הקפד להזכיר לתלמידים את מדיניות ההכלה של ג'ורג 'קנן, וכיצד מנהלי הנשיאות הרצופים יישמו אותה בכל רחבי העולם. הדגימו כיצד מדיניות ההסלמה ההדרגתית של אמריקה הביאה בסופו של דבר להחלטתו של ג'ונסון לשלוח כוחות קרקעיים.

חלק ב ': טט והתרבות הנגדית

כשהאמריקאים נכנסו למלחמה ברצינות, דעת הקהל האמריקאית עמדה מאחורי המאמץ. למרות חוסר היכולת להציק לנצח במלחמה, הממשלה האמריקאית עדיין הקרינה חזית בטוחה ואופטימית לעם האמריקאי. (לסקירה של קרבות אמריקאיים גדולים, השתמש במפה האינטראקטיבית הזו.) התבוסה האמריקנית הנתפסת בטט, לעומת זאת, שינתה את הדעה האמריקנית באופן דרסטי.

טט עזר לשכנע אמריקאים רבים שהצבא האמריקאי מפסיד, ומה גרוע מכך, כי המטרות האמריקאיות בווייטנאם היו מוטעות או אימפריאליות ממש. כתוצאה מכך עזר טט לדרבן את הרעיון שהמלחמה בווייטנאם מסמלת את כל מה שלא בסדר באמריקה, ולשם כך הפכה וייטנאם יותר ויותר למועד ברק למגוון הפגנות. האזינו לד"ר מרטין לותר קינג, ג'וניור, כשהוא ממחיש ברהיטות את הקשרים בין הרפתקאות לא רצוניות אמריקאיות בדרום מזרח אסיה למאבק לשוויון זכויות של אנשים בעלי צבע.

כמה מהממצאים המתמשכים ביותר של מחאת וייטנאם הם שירים משנות השישים. ישנם אתרים רבים המוקדשים למוזיקת ​​שנות השישים. בקשו מהתלמידים שלכם להשוות בין שירים פופולריים לאלה שכתבו חיילים אמריקאים בווייטנאם.

פרויקט השישים מכיל מסמכים ראשוניים רבים על קבוצות ויחידים שטענו נגד המשך מעורבותה של אמריקה בווייטנאם. עדותו של החייל עוצמתית במיוחד. אם אתה גורם לתלמיד שלך לקרוא ספר על וייטנאם, כגון שמועה של מלחמה של פיליפ קאפוטו, דף זה עשוי להוסיף להבנת הספר שלו.

תוכל לשאול את השאלות הבאות: כיצד יכול טט להיות גם ניצחון וגם תבוסה? כיצד השווה מרטין לותר קינג את מלחמת וייטנאם לתנועה לזכויות האזרח? מה היו כמה מהטיעונים בהם השתמשו המפגינים נגד המלחמה?

שיטות אחרות לעידוד למידה אקטיבית יכולות לכלול דיון בשיעורים בין דעות תומכות ואנטי-מלחמתיות, או אולי להשתמש במתכונת של "תוכנית אירוח", שבה מספר תלמידים משחקים דמויות מפתח מהסכסוך ושאלות שדה מה"קהל ". תוכל גם לתת לתלמידים להשוות את דעותיהם של מספר דמויות מפתח בסכסוך בווייטנאם באמצעות אתר CNN: The War Cold. רעיונות לשיעורים אחרים נמצאים באתר Passage Vietnam: מסעות ממלחמה לשלום.


שאלה שנויה במחלוקת: האם טט הכריע את הווייט קונג?

וייט קונג שתקף את שגרירות ארה"ב במהלך מתקפת טט מובל בשבי על ידי המשטרה הצבאית האמריקאית ב -31 בינואר 1968. יחידות וייט קונג בסייגון ספגו הפסדים קשים אך התכנסו אחר כך.

דוקטור אריק וילארד
פברואר 2021

סדרה הבוחנת סוגיות שנויות במחלוקת של מלחמת וייטנאם

בסוף דצמבר 1967, חודש לפני ההתקפות הקומוניסטיות של טט ברחבי דרום וייטנאם, פעלו בדרום וייטנאם כ -225 אלף לוחמים וייט קונג וצפון וייטנאמים.

הם כללו 68,000 חיילים קרביים במשרה מלאה ילידי צפון וייטנאם, 47,000 חיילי וייט קונג ילידי הדרום, 37,000 אנשי מנהלה ויאט קונג ילידי דרום שניהלו את ממשלת הצל הקומוניסטית באזורים רבים במדינה ו -71,000 ויאט במשרה חלקית. גרילת קונג ילידת הדרום, על פי הערכות של פיקוד הסיוע הצבאי, וייטנאם.

MACV חישב שהקומוניסטים ביצעו 124,000 כוחות לחימה וגרילה למתקפת הטט של 1968-84,000 בקרבות הראשונים של 30-31 בינואר, ועוד 40,000 במהלך השבועות הקרובים. כמחצית מהם שירתו ביחידות צפון וייטנאמיות, והשאר השתייכו ליחידות וייט קונג. חלק מאנשי הניהול בווייט קונג לקחו חלק פעיל וגלוי במתקפה בניסיון לארגן התקוממות בערים.

היחידות התוקפות סבלו הפסדים חמורים במהלך המתקפה של חמישה שבועות. עד ה -5 במרץ 1968, התאריך בו מתוארים ההיסטוריות הווייטנאמיות לאחר המלחמה כסיומה של מתקפת טט, כוחות לא קומוניסטים הרגו או לכדו כ -40,000 חיילים קרביים.

בנוסף, כ -10,000 פרטים שאינם רשומים בסגל יחידות הצבא האויב של MACV נהרגו או נלכדו. רבים בקבוצה זו היו אזרחים שהווייט קונג לחצה לשמש כנושאי תחמושת או נושאי אלונקות שקדמו למתקפת הטט, אך אולי 2,000 מתוכם אזרחים היו אנשי מנהלה בווייט קונג שממשלת הצל שלהם הוחרמה בכמה ערים גדולות, במיוחד סייגון, גוון, נה טראנג וקוי נהון, אך שרדו עם מעט נזק ברוב הערים והכפרים האחרים.

על פי ההערכות, כ -40,000 הרוגים בקרב חיילי האויב חולקו באופן שווה בין יחידות צפון וייטנאמיות ויחידות וייט קונג. כמה מאותן יחידות ויאט קונג ספגו קורבנות אסונים, במיוחד יחידות שתקפו את סייגון, גוון וכמה בירות אזוריות באזור ההיילנד המרכזי ודלתת המקונג, אך מספיק ניצולים חזרו לבסיס כדי ליצור את הגרעין לדור הבא של היחידה.

בסוף 1968, לאחר מתקפת טט והתקפות קומוניסטיות נוספות במהלך מאי-יוני ואוגוסט-ספטמבר, הפעיל הווייט קונג כוח גדול מזה שהיה לו בסוף 1967, למרות עוצמת הלחימה במהלך טט. הערכות MACV מציבות את כוח האויב הכולל בדרום וייטנאם על 251,000 חיילים, עלייה של 26,000 לעומת שנה קודם לכן.

סך כל סוף שנת 1968 כללו 138,000 חיילים קרביים-86,000 מצפון וייטנאם (לעומת 68,000 לפני טט) ו -52,000 לוחמי וייט קונג ילידי דרום (למעלה מ 47,000). כוח הגרילה בווייט קונג עמד על 78,000 (עלייה מ -71,000), למרות שכוחה הניהולי של וייט קונג ירד מעט מ -37,00 ל -35,000.

בשנים שבין 1968 ל -1975, יחידות קומוניסטיות בדרום סמכו יותר ויותר על הכנסת כוחות צבא צפון וייטנאם להחלפת הפסדיהם, אך הווייט קונג נותרה כוח לחימה בר -קיימא עד סוף המלחמה.

ד"ר אריק וילארד הוא מומחה למלחמת וייטנאם במרכז ההיסטוריה הצבאית של הצבא האמריקאי בפורט מקנאייר בוושינגטון הבירה.

מאמר זה הופיע בגיליון פברואר 2021 של המגזין וייטנאם. לסיפורים נוספים מאת וייטנאם מגזין, הירשם כאן ובקר אותנו בפייסבוק:


התקיפה, ינואר - מרץ 1968

לאורך כל שנת 1967, האסטרטגיה של הפיקוד הצבאי בצפון וייטנאם הייתה להסיט את תשומת הלב הצבאית של ארה"ב מהערים הגדולות על ידי פיתוי לסכסוכים הסלמים באזור ההר הדליל. התוכנית עבדה, ובתחילת 1968, הפיקוד הצבאי האמריקאי התמקד בניצחון בשורה של קרבות באזור ההר המרכזי מול אויב מפוזר.

האסטרטגיה הצבאית השנויה במחלוקת שנקט הגנרל ווסטמורלנד עבור ארצות הברית התמקדה כמעט כולה בהרג כמה שיותר לוחמים וייטנאמים. אסטרטגיה זו הובילה לעשרות אלפי נפגעים משני הצדדים, אך האמינו כי ארה"ב תוכל להחריף את אויביה במלחמת התשה ארוכה.

כך שבמקום לפעול להשגת אסטרטגיה טקטית ומבצעית מקיפה, צבא ארה"ב עקב באופן עיוור אחר האויבים הווייטנאמים בכל מקום שהופיעו במאמץ להרוג אותם.

בשלב הראשון הותקפו למעלה ממאה ערים על ידי כוחות סדירים בווייטקונג ובווייטנאם. כמעט 100,000 חיילים נפרסו בקרב שנראה שהתרסק על כל דרום וייטנאם בבת אחת.

כפרים, בסיסים צבאיים, שדות תעופה, מחסני אספקה, מסילות ברזל ורחובות כוונו כולם ללא עונש. רקטה או מטח ארטילרי יסמן תחילתה של מתקפה ואחריה גל המוני של תוקפים אנושיים.

למרות שהפתיעה את כל הצבא האמריקאי, האסטרטגיה הצפון וייטנאמית הייתה כישלון צבאי. תקיפותיהם הוכו בחזרה, מעט מאוד שטח הושג וההפסדים במערכה החלו להתגבר במהירות על הכוחות הקומוניסטים.


כנסו לחדשות

אחד האירועים החשובים ביותר במלחמת וייטנאם, מתקפת טט של הקומוניסטים ב -1968, שקועה במחלוקת אם העיתונות הציגה באופן לא מדויק ניצחון אמריקאי כתבוסה והפכה את הציבור נגד המלחמה. קיימת אמונה רווחת, שטופחה על ידי ריבוי מאמרים וספרים, כי התקשורת התייחסה להתקפות כאל אסון לחיילים אמריקאים ודרום וייטנאמים. אבל ההאשמות האלה נגד העיתונות מנוסחות לרוב בכלליות שאינן מגובות בציטוטים אמיתיים מדיווחי חדשות ואינן משקפות את הקונצנזוס התקשורתי על הפיגועים.

הכוחות הקומוניסטיים - רובם וייט קונג, אך כולל מספר ניכר של צפון וייטנאמים - היו במספר רב יותר ויותר מכך כשהתקפה החלה ב -30 וב -31 בינואר 1968. כדי שיהיה להם אפילו סיכוי לניצחון, הם היו זקוקים לתיאום טוב. והפתעה כמעט מוחלטת. דרישת ההפתעה מנעה מהם להפיץ את תכניתם באופן נרחב בקרב כוחותיהם, וגרמה לכישלון תיאום מסיבי. ובכל זאת, הם השיגו הפתעה חלקית. חלק מיחידות אמריקאיות ודרום וייטנאמיות רבות היו ערוכות לקוי או לא היו מוכנות לחלוטין למתקפה, אך אחרות היו מוכנות לתוקפים.

ההתקפות הקומוניסטיות הראשונות היוו הלם נורא לציבור האמריקאי ולעיתונאים רבים שדיווחו עליהם. הממשלה והצבא האמריקאי ציירו לעיתונות ולציבור תמונה של חולשה קומוניסטית. האלוף וויליאם ווסטמורלנד, האחראי על כל כוחות הלחימה האמריקאים בדרום וייטנאם כראש פיקוד הסיוע הצבאי, וייטנאם, בלט במיוחד בדחיפת טענות להתקדמות.

רוב הכתבים הטובים ביותר בדרום וייטנאם, ששוחחו רבות עם קצינים בתחום, זיהו כי הטענות הללו מוגזמות, אך עיתונאים בכירים בניו יורק ובוושינגטון נטו להאמין להצהרות האופטימיות של קצינים בכירים ופקידים. אם העוגן של תוכנית חדשות ברשת מאמין לטענות ווסטמורלנד שהכוחות הקומוניסטים נחלשים, לא הועיל עיתונאי בתחום שיודע טוב יותר.

הנסון וו. בולדווין, העורך הצבאי הניצי של הניו יורק טיימס, הבחין כי הדיווחים על אויב שהיחלש אינם מתאימים לביצועים בפועל של הכוחות הקומוניסטיים בשדה הקרב, אך עם זאת בחר להאמין בדיווחים. מאמריו ב -3 בדצמבר וב -26 בדצמבר 1967 כללו הצהרות כמו: "שנתיים של התשה החלישו את האויב למרות שההחלשה עלולה להיראות בלתי מורגשת עבור ותיקי [הקרב העקוב מדם בנובמבר 1967] בדקטו" ו" רוב מומחי המודיעין סבורים כי האויב חלש יותר ממה שהוא נראה ".

ג'וזף אלסופ, שהטור הקבוע שלו ב הוושינגטון פוסט נתן לו מידת השפעה יוצאת דופן בוושינגטון והיה מסונף למאות עיתונים ברחבי הארץ, היה כל כך אופטימי לגבי המלחמה בשנים 1966 ו -1967, שאפילו ווסטמורלנד אמרה לעיתונאי שהוא הולך רחוק מדי. ב -11 באוקטובר 1967 הודיע ​​אלסופ כי "כמעט ודאי" כי האנוי זונח את לוחמת היחידות הגדולות בדרום וייטנאם. כשהבית הלבן הדליף לו קצת מודיעין מוקדם על מה שהפך למתקפת הטט, הוא השקה אותו בניתוח שלו: "היו כמה סימנים לכך שיחידות אויב חשובות למדי מתכוננות לקריסה אחרונה, תוך מחשבה על עריקה. במסה אם התקיפה תיכשל ".

התקשורת האמריקאית לא הציגה את מתקפת טט כניצחון צבאי קומוניסטי. זה מיתוס. אך הלם המתקפה גרם לעיתונאים רבים להסיק במהירות שהקומוניסטים זכו בניצחון פוליטי בכך שהראו כי יש ביכולתם לתקוף ערים ועיירות ברחבי דרום וייטנאם. הסיקור הצבאי במהלך פברואר 1968 התמקד בעיקר בפרטי המאבק המתמשך, ומעטים העיתונאים בחרו לייעד מנצח או מפסיד כללי בעימות הצבאי בזמן שהקרב עדיין השתולל. מי שכן בחר צד מפסיד במועד מוקדם נטה לבחור בקומוניסטים. אלסופ כתב ב -19 בפברואר כי ההתקפה של הקומוניסטים על הערים הייתה "אסון מאזן" עבורם.

ההאשמות שהתקשורת האמריקאית נתנה יותר מדי תשומת לב לפיגוע הווייט קונג על שגרירות ארה"ב בסייגון נכונות בהחלט. התוקפים, קבוצה קטנה של כוחות תקיפה מיוחדים (הנקראים חבלנים), כולם נהרגו או נלכדו תוך כשש שעות ולא גרמו נזק חמור לשגרירות. אך אין זה סביר כי להתמקדות המוגזמת של התקשורת באירוע זה הייתה השפעה שלילית על התמיכה הציבורית במלחמה. הסיקור המרוכז של האירועים בסייגון הסיח את תשומת הלב מהאופן שבו הכוחות הקומוניסטיים החזקים גרמו להפסדים רציניים בקרבות אחרים שנמשכו זמן רב יותר. זה גרם למתקפת טט להיראות קטנה יותר ופחות מסוכנת ממה שהייתה בפועל.

עוגן חדשות CBS וולטר קרונקייט, לאחר שראיין את ווסטמורלנד בסייגון ב -13 בפברואר, אמר בדיווח מצולם ששודר בערב החדשות של רשת CBS: "ראשית, והפשוטה ביותר, וייטקונג ספגה תבוסה צבאית. משימותיה התגלו כאובדניות. אם הם התכוונו להישאר בערים כנקודת משא ומתן, הם נכשלו בכך. הצבא הווייטנאמי [דרום] הגיב טוב יותר משציפו אפילו תומכיו הנלהבים ביותר ". החשבון הזה של טט לא תאם באופן דרמטי למה שדיווחו עיתונאים אחרים על תוכניות חדשות ברשת ופרסומים מודפסים גדולים, כך שהוא לא משך תשומת לב רבה.

השקפתו של קרונקייט השתנתה לאחר שבילה יותר משבוע בדרום וייטנאם, שוחח עם קצינים אמריקאים וראה בעצמו בגוון שהכוחות הקומוניסטיים שם חזקים בהרבה ממה שאמר לו ווסטמורלנד.

עם שובו לניו יורק, קרונקייט ריכז דו"ח מיוחד של חדשות CBS News על וייטנאם ששודר ב -27 בפברואר. זה היה כמעט חודש במתקפה הקומוניסטית, אך קרבות כבדים עדיין התקיימו באזורים רבים בדרום וייטנאם. . במהלך שבוע השידור, 542 אמריקאים נהרגו בפעולה בווייטנאם. המספר הגבוה ביותר בכל שבוע המלחמה עד לנקודה זו היה 543 עבור 11-17 בפברואר.

בפירושו בסוף שידור זה אמר קרונקייט כי הוא סבור כי לא ניתן לתאר את המתקפה כניצחון או תבוסה לשני הצדדים אלא כ"תיקו "," סטנדאפ "והוא הגיע למסקנה שארצות הברית נראית" שקועה ". מָבוֹי סָתוּם."

אולם כמה דקות קודם לכן נראה היה שהוא מכנה את טט כתבוסה קומוניסטית. לדבריו, התקפות הטט היו השלב השני של תוכנית תלת פאזית. השלב הראשון, ההתקפות על Dak To ו- Loc Ninh בסוף 1967, נכשל. ההתקפות בשלב השני, נגד ערים בכל רחבי דרום וייטנאם במהלך חג הטט שחגגו את ראש השנה הירחי, "גם הן נכשלו", למרות שהן גרמו נזק רב, אמר קרונקייט והוסיף, "כעת הוא האמין שהאויב מוכן לזוז. לשלב השלישי במתקפת חורף-אביב בתקווה שיוכל להחזיר שם את מה שאיבד בשני השלבים הראשונים ". כמה ימים לאחר מכן ציין קרונקייט כי תקוות הקומוניסטים לשלב השלישי אינן מציאותיות. בשידורו של Evening News ב -4 במרץ, הוא ציין, "נראה ברור למדי לכל צופה בווייטנאם שהקומוניסטים אינם יכולים לנצח במתקפה זו בשדה הקרב".

קרונקייט לא כינה את מתקפת טט כניצחון קומוניסטי, אך השידור שלו ב -27 בפברואר זכור לרבים כשלילי מזעזע, אולי בגלל שהערותיו על תיקו צבאי וקיפאון נראו שליליים בתקופה בה הציבור היה רגיל יותר לשמוע את טט ו מתקפות קומוניסטיות אחרות המתוארות כתבוסות צבאיות לאויב.

אפילו ההצהרות האנטי-מלחמתיות ביותר בתקשורת היו לעתים רחוקות יותר שליליות מהשיפוט של קרונקייט כי מתקפת הטט הייתה תיקו. ב- 11 במרץ, ה פִּי ניהל את הנגד להצעה לשלוח כוחות אמריקאים נוספים לווייטנאם. היא גינתה בתוקף את הרעיון שאולי יש "אור בקצה המנהרה" והכריזה: "המנהרה התבררה כבור ללא תחתית, יורדת לשום מקום …. הגיע הזמן לנטוש את המדיניות הזו בפשיטת רגל ”. אך במאמר המערכת לא נאמר כי מדיניות פשיטת הרגל הובילה לתבוסה, רק שהאויב הצליח להתאים את הרחבות הכוחות האמריקאים בעבר וכך "כל הסלמה הניבה סטנד-אפ חדש".

כוחות אמריקאים נושמים נשימה באזור לוק נין בדרום דרום וייטנאם ב -11 בנובמבר 1967, זמן קצר לאחר ה -29 באוקטובר בנובמבר. 7 קרב שניהל וייט קונג כדי להרחיק חיילים אמריקאים ודרום וייטנאמים מערים גדולות שמטרתן התקפה במהלך מתקפת הטט בינואר 1968. (צילום AP)

הכוחות הקומוניסטים לא דעכו בחזרה לג'ונגל כדי ללקק את פצעיהם בשבועות והחודשים שאחרי טט. הקרב היה כבד כל הזמן עד סוף יוני וכבד לסירוגין עד סוף ספטמבר. באותה תקופה הקומוניסטים נחלשו קשות מהפסדיהם המצטברים ונזקקו נואשות להפוגה. אמריקאים ודרום וייטנאמים במבצעים התקפיים לא מצאו קרבות רציניים כמעט באותה תדירות ברבעון האחרון של 1968 כפי שהיה עד אז. קמפיין רגיעה מואץ - שסיפק לאזורים הכפריים שיפורים אזרחיים והגברת הביטחון כדי להחליש את השפעת הווייט קונג - נתקל בפחות התנגדות והחזיר את השליטה של ​​ממשלת דרום ויאטנם בכפרים רבים שאבדו במחצית הראשונה של השנה.

בתחילת 1969 שמעו כתבים אמריקאים בווייטנאם מקצינים בשטח, עליהם הם סומכים הרבה יותר מאשר על דוברי הממשלה, כי האויב באמת נחלש ברצינות. ב -3 בינואר, כתב צ'ארלס מוהר ב פִּי:

"ההנהגה הצבאית והפוליטית של ויאטקונג הילידית בדרום וייטנאם איבדה חלק גדול מההנהגה הטובה ביותר שלה במתקפה הכללית ב -1968, שהחלה בראש השנה הירחי ו#8230. למרות שהן פחות חשובות מההפסד במנהיגים, דרגתן של גרילת וייטקונג וחיילים צפון -וייטנאמים חדרו סבלו מאוד בהתקפותיהם הנועזות על ערים ".

כמה מהעיתונאים הבכירים בניו יורק ובוושינגטון קיבלו את האופטימיות החדשה, אך אחרים לא. א פִּי מאמר המערכת ב -17 בינואר גינה גנרלים אמריקאים, "אופטימיסטים רב שנתיים", אשר "ממשיכים לקדם חלומות הזויים של ניצחון צבאי ... דיבורים כאלה נשמעו בעבר - בעיקר לפני ההתקפה ההרסנית של טט בשנה שעברה ".

1969: עוד טוט לכריכה

מכה התקפית קומוניסטית חדשה ב -23 בפברואר 1969, מיד לאחר חגיגת Tet של אותה שנה. היא לא הייתה גדולה כמו מתקפת טט משנת 1968, והיא גם לא נמשכה זמן רב, אך מספר הנפגעים היה משמעותי. מקרי המוות הקרביים האמריקאים בשבוע שהסתיים ב -1 במרץ הסתכמו ב- 453, לא פחות מהמחיר השבועי הגבוה ביותר במתקפה 1968 (543 הרוגים בשבוע שהסתיים ב -17 בפברואר).

קרב בשנת 1967 הרג כ -180 אמריקאים בשבוע. טט 1968 החלה תקופה של לחימה כבדה מאוד שנמשכה 21 שבועות והרגה בממוצע 403 אמריקאים בשבוע מה -28 בינואר עד 22. ביוני. טט 1969 התחיל 18 שבועות של לחימה כבדה לסירוגין, שהרגה בממוצע 275 אמריקאים בשבוע. מה -23 בפברואר עד ה -28 ביוני.

אפשר היה לחשוב שהנפגעים הכבדים היו הופכים את מתקפת 69 'גם לאירוע בלתי נשכח, אך הוא נשכח כמעט לחלוטין. הסיבה העיקרית היא שהעיתונות לא התייחסה לזה כאל משבר. העיתונות התייחסה לטט '68 כאל משבר מכיוון שהוא ללא ספק היה כזה. הצבא האמריקאי לא הצליח לשכנע את הנשיא לינדון ב 'ג'ונסון בשנת 1968 לשלוח תגבורת מאסיבית של יותר מ -200,000 חיילים לויאטנם, אך הוא הרגיש שאין לו ברירה אלא לשלוח מספר משמעותי - תחילה 17,000 איש, ולאחר מכן 22,000 נוספים. העיתונות נתנה סיקור נרחב למחלוקות לגבי גודל חבילת החיזוק.

שנה לאחר מכן, כשהעיתונות חשבה על תגובות אמריקאיות אפשריות לטט '69, שאלת החיזוקים המשמעותיים אפילו לא עלתה. נראה היה ברור שהכוחות האמריקאים שכבר בדרום וייטנאם מספיקים להתמודד עם המתקפה. העיתונות לא התייחסה למתקפה כאל משבר אלא רק כפרובוקציה. השאלה בשנת 1969 הייתה האם הנשיא ריצ'רד ניקסון צריך או יענה על הפרובוקציה הזו על ידי חידוש ההפצצות על צפון וייטנאם, שהסתיים על ידי ג'ונסון בסוף 1968.

MACV התייחס ברצינות רבה יותר לסיכוי למתקפה בפברואר 1969 מאשר בינואר 1968, למרות שהאיום בפועל היה קטן יותר. החשוב ביותר אולי בעיצוב העיתונות והתגובות הציבוריות היה המאמץ הגדול והמוצלח שעשו MACV וממשלת דרום וייטנאם להבטיח שלא יתקיימו קרבות רציניים בסייגון. ההגנות שם היו הרבה יותר חזקות והכוחות הרבה יותר רציניים בכוננות עבור טט '69 מאשר עבור טט '68.

כבר ב -4 בינואר 1969, ה- פִּי דיווחה: "אמצעי האבטחה הוגדלו לאחרונה ברחבי סייגון וערים דרום וייטנאמיות אחרות בתגובה לשערות כי האויב עשוי לתכנן התקפה גדולה נוספת ... אחר הצהריים, מהנדסי צבא דרום וייטנאמי חוטו תיל סביב הגישות לגשר עמוק בתוך אזורי המגורים של סייגון. בעבר, שומר בודד סיפק ביטחון ... אף אחד לא שכח את מתקפת טט בסוף ינואר ופברואר 1968 ... עם תחילת שנת 1969, רוב כ -100 אלף חיילי האויב בדרום וייטנאם נמצאים במרחק בולט של סייגון, דנאנג או הגוון ".

הקומוניסטים הצליחו לירות רקטות לעבר סייגון ממרחק קילומטרים במהלך ההתקפה ב -1969, אך הם לא יכלו לצעוד גדודים שלמים לעיר, כפי שעשו במהלך הלילה 30-31 בינואר 1968.

מוהר התלונן ב פִּי ב -24 בפברואר וב -13 במרץ, דוברים צבאיים ניסו לפעמים לגרום למצב להיראות טוב יותר מכפי שהיה בפועל, אך הדבר לא הפך לעניין מרכזי מכיוון שהאופטימיות של MACV לא הייתה מוגזמת כמעט ב -1969 כפי שהיתה בחודשים שלפני טט. 68 '.

טרנס סמית בסייגון שוחחה עם קצינים בכירים ב- MACV ב -27 בפברואר וכתבה ב פִּי למחרת: "מסע האויב בן החמישה ימים של הפגזות ותקיפות קרקע סימן היום, אך מעטים מחברי פיקוד ארצות הברית הניחו נחמה רבה מהשקט ... אף אחד כאן אינו מפקפק ביכולתו של האויב להתקפה מלאה. ישנם כ -40,000 עד 50,000 כוחות אויב ממערב לסייגון, כולל כ -15,000 במרחק מרחק קל מהבירה ".

הגנרל קרייטון אברמס, שהחליף את ווסטמורלנד כמפקד ה- MACV באמצע שנת 1968, הצליח לזכות בחזרה בחלק מהאמינות על טענות להתקדמות שווסטמורלנד זרקה.

כותבי המערכת ב הודעה- שלא ראה סיכוי שארצות הברית אכן תוכל לנצח במלחמה והרגיש שכל הצלחה בשטח צריכה פשוט

לשמש כדי להעמיד את ארצות הברית בעמדת משא ומתן טובה יותר במהלך שיחות שלום - היו מוכנים לקבל שאכן ההתקדמות עלולה להתרחש בשטח. הם לא התייחסו למתקפה הנוכחית כראיה לחוסר התקדמות.

ב -28 בפברואר, שישה ימים למתקפה של 1969, מערכת המערכת הראשית ב הודעה הצהיר: "אופטימיות בהתקדמות בשטח בדרום וייטנאם אינה דבר חדש. זה היה איתנו בזמנים טובים ורעים, אור שתמיד סימן לקצה מנהרה ארוכה וחשוכה יותר ויותר. . . . הייתה אופטימיות מג'ון קנדי ​​ב -1963, מהגנרל מקסוול טיילור ב -1964, מ [שר ההגנה] רוברט מקנמרה ב -1965, [שגריר בדרום וייטנאם] הנרי קאבוט לודג 'בשנת 1966, הגנרל וויליאם ווסטמורלנד ב -1967 ו [ראש של רגיעה] רוברט קומר בשנת 1968. אלה היו הגברים האחראים, אך תחזיותיהם לא האמינו: לא על ידי העיתונות, ובסופו של דבר לא על ידי הציבור. יותר מדי מהתחזיות היו שגויות. מאז, 1963, שיא הספקנים והפסימיסטים היה מצוין. עכשיו,. . . שוב יש אופטימיות. . . . אבל זו אופטימיות שצריך להתייחס אליה לשם שינוי ברצינות - אולי אפילו להאמין. ”

אי אפשר לדמיין הצהרה כזו המופיעה שישה ימים במתקפה של 1968.

בגוון מצולק קרב באמצע פברואר, מצא קרונקייט מאבק אכזרי שסותר אמירות מווסטמורלנד. (CBS באמצעות Getty Images)

העיתונות ודעת הציבור

ההשפעה של מתקפת טט משנת 1968 על דעת הקהל הוערכה לעתים קרובות מדי. בתחילת נובמבר 1965, רגע לפני שהלחימה בעמק Ia Drang של דרום וייטנאם הביאה את מספר המוות המהותי הראשון, סקר גאלופ מצא כי 64 אחוזים מהציבור סברו כי ההחלטה לשלוח את הצבא לווייטנאם הייתה נכונה, ורק 21 אחוזים חשבו זו הייתה טעות.

במאי 1971, כשהנוכחות הלוחמת של ארה"ב הלכה והתפוגגה, המלחמה הפכה ללא פופולרית וההחלטה המקורית נתמכה ב -28 אחוזים בלבד - ירידה של 36 נקודות לעומת 1965. בינתיים, 61 אחוזים האמינו כי מדובר טעות.

מתקפת טט בינואר 1968 גרמה רק לחלק קטן מהירידה הכוללת של התמיכה במלחמה, למרות סיקור שלילי בעיתונות ועלייה דרמטית בנפגעי ארה"ב. ירידות גדולות כבר התרחשו בדצמבר 1967, אז התמיכה במלחמה עמדה על 46 אחוזים, ירידה של 18 נקודות מהסקר של 1965. המספר שחשב שהמלחמה היא טעות עלה ל -45 אחוזים.

בסוף פברואר 1968, זמן קצר לאחר הפיגועים, התמיכה במלחמה ירדה רק 5 נקודות מתחת למספר דצמבר 1967, ל -41 אחוזים. גם המספר שחשב שהמלחמה היא טעות לא השתנה הרבה, ועלה 4 נקודות מאז דצמבר ל -49 אחוזים. אבל הסקר הזה אכן סימן שינוי חשוב בדעת הקהל. הרבה יותר אנשים חשבו שהמלחמה היא טעות מאשר האמינו שהיא נכונה - נקודת מפנה למה שאפשר מבחינה פוליטית כאשר ממשל ג'ונסון הגיב לפיגועי טט.

למרות שג'ונסון עדיין יכול לשלוח כוחות נוספים לדרום וייטנאם ולהגדיל כמויות חודשיות של פצצות באינדוכינה, הוא לא יכול היה לרוץ לנשיאות תוך כדי כך, או לדבר על כך בפתיחות מדי. כשהודיע ​​ב -31 במרץ כי הוא אינו מתמודד בבחירות ב -1968, אמר ג'ונסון בשווא כי הוא "מצמצם - מפחית באופן מהותי - את רמת האיבה הנוכחית", מכיוון שהבין שזה מה שרוב הציבור רוצה לשמוע.

באוגוסט 1968, כאשר מספר הנפגעים עדיין גבוה, רוב האמריקאים, 53 אחוזים, חשבו לראשונה שהמלחמה הייתה טעות.

חידוש הלחימה הקשה לאחר פיגועי טט בפברואר 1969 דחף את התמיכה הציבורית במלחמה לרמה שאילצה את ניקסון להתדרדר. כמות הכוחות החודשית שנפלה על הודו -צ'ינה הגיעה לשיאה במרץ 1969. מספר אנשי הצבא האמריקאים בווייטנאם הגיע לשיא באפריל בכ -543,000 הירידות המהותיות הראשונות, בשתי הנתונים, היו באוגוסט.

כל החיילים האמריקאים יצאו מווייטנאם עד סוף מרץ 1973. הצפון וייטנאמים השיגו את יעדי התקפת הטט שלהם בשנת 1968 באפריל 1975, כאשר ממשלת דרום וייטנאם בסייגון נכנעה.

אדווין א. מויז, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת קלמסון, הוא המחבר של מיתוסים של טט: האירוע הכי לא מובן במלחמת וייטנאם, ו מפרץ טונקין והסלמה של מלחמת וייטנאם (מהדורה מתוקנת בקרוב).


המתקפה

בבוקר שלמחרת לאחר הפיגועים הראשונים התפשטו ברחבי דרום וייטנאם כ -80,000 חיילים קומוניסטים. יותר ממאה עיירות, כולל 36 בירות פרובינציאליות, חמש ערים אוטונומיות, 72 עיירות מחוזות הותקפו. רוב הפיגועים התייחסו לבניית ממשלה ובסיסים צבאיים. למרות ההפתעה הראשונית מצד צבא ארה"ב ודרום וייטנאם, מכיוון שהייתה תקרית טט -האש במהלך חגיגת הטט, הם הגיבו במהירות וגרמו לנפגעים גדולים לאויבם. ברוב המקומות, מיליציה מקומית וכוחות ARVN החזיקו בהגנה, הקומוניסטים גורשו תוך יומיים -שלושה. עם זאת, בכמה ערים אחרות כגון סייגון, קון טום, קאן תו, בן טר, נמשכו קרבות עזים במשך ימים.


מתקפת טט

מתקפת טט נעצרה כנקודת המפנה של המלחמה האמריקאית בווייטנאם. ספרי לימוד של בית הספר התיכון, בין אם נכתבו לתלמידים ברמת המבוא ביותר או מיועדים לתלמידי AP, טוענים כי מתקפת הט"ט הייתה נקודת המפנה של המלחמה. רוב ספרי הלימוד של ההיסטוריה האמריקאית משתמשים בביטוי "נקודת מפנה" בפועל בהתייחס למתקפת טט ומכניסים את המונח באותיות מודגשות או משתמשים בביטוי זה ככותרת של פרק משנה. ספרי הלימוד טוענים גם כי המלחמה לאחר טט התאפיינה במעט יותר מהצטמצמות של מעורבות אמריקאית. ההשלכות של "טט" אכן תרמו להלם במערכת הפוליטית האמריקאית ולחשיבה חדשה על מאמץ המלחמה. אולם במסגרת מתקפת טט, הטקסטים מתעלמים משינויים מרכזיים בהעמדה לדין צבאי ופוליטי של המלחמה, עובדות חשובות ביותר ורעיונות משמעותיים הקשורים למלחמה. מחדלים כאלה מעוותים את סיפורה של וייטנאם באופן שיקשה על התלמידים להבין את הקשר בין חווית וייטנאם להיסטוריה של המעורבות האמריקאית בשאר העולם, הן לפני מלחמת וייטנאם והן באירועים מאז.

מתקפת טט אכן הייתה משמעותית בסיפור וייטנאם. בניסיון להביא את המלחמה למסקנה מהירה ולרבות התקוממות כללית בדרום, וייט קונג (למעשה "NLF", חזית השחרור הלאומית, הידועה בארה"ב בשם "ה- VC") וצבא צפון וייטנאם. אירגן שורה של פיגועי הפתעה ברחבי דרום וייטנאם במהלך חגיגת ראש השנה הווייטנאמי (טט) בסוף ינואר, 1968. היקף הזעם וההתקפה של ההתקפות הללו הוציאו בתחילה את הצבא האמריקאי ובעלות בריתם הדרום וייטנאמיות, והדגיש את הטענה. הובא לציבור האמריקאי שיש "אור בקצה המנהרה", כי המלחמה תנצח בקרוב. צילומים של צוות השגרירות האמריקאית בנסיגה ממש בשגרירות ותצלומים של הוצאות להורג ברחובות (ראו מקור ראשי "קצין דרום וייטנאמי מוציא כלא וייט קונג" [1968]) תרמו לתחושה שטט מסמן כישלון סופי של האסטרטגיה האמריקאית. כראוי, כל ספרי הלימוד דנים בתחושת תבוסה פסיכולוגית זו כמו גם בנפילה הפוליטית המשמעותית, בעיקר החלטתו של לינדון ג'ונסון שלא להתמודד לבחירות מחדש. ספרי הלימוד בדרך כלל דנים בטיעון המקובל כיום על ידי רוב ההיסטוריונים כי טט ייצג תבוסה צבאית עבור הווייט קונג. אולם ספרי הלימוד גם מובילים את הקורא למסקנה שטט הוביל את ארה"ב לפנות מדרך מלחמה אחת, הניסיון האמריקאי "לנצח", לאחרת, ההחלטה האמריקאית עוזבת.

אף אחד מספרי הלימוד של בית הספר התיכון אינו דן במלחמת וייטנאם עצמה במהלך 10 החודשים הנותרים של 1968, ומעטים דנים כלל במלחמה בשנת 1969 או בתחילת 1970. כולם מתחילים בפרק חדש לאחר הבחירות בארצות הברית בשנת 1968.

בתוך ה המנון אמריקאי (הולט/ריינהרט וינסטון), הרעיון המרכזי של הפרק הבא הוא "הנשיא ניקסון סיים בסופו של דבר את מעורבות ארה"ב בווייטנאם". הפרק שלאחר טט ב היסטוריית ארצות הברית (פרנטיס הול) כותרת "סוף המלחמה והשפעתה". בתוך ה מסע אמריקאי (מקגרו היל), הרעיון המרכזי במדור שלאחר 1968 הוא ש"ניקסון נקט צעדים להחזיר את הכוחות האמריקאים הביתה ולסיים את המלחמה בווייטנאם ". כל הספרים מתמקדים בקריאתו של ניקסון ל"שלום עם כבוד "ובמדיניותו של" ויאטניזציה ", מדיניות שנועדה להקטין את מספר הכוחות האמריקאים תוך הגדלת מספר החיילים בצבא הדרום וייטנאמי. בנרטיב הכולל של וייטנאם, המעורבות האמריקאית מתאפיינת בהצטברות יציבה לפני טט, נקודת המפנה של טט ולאחר מכן היחלשות אחרי טט. ריצ'רד ניקסון הופך אך ורק לשומר המאמץ המוחלש הזה, וכך נראה לקורא כאילו לא קרה כלום בווייטנאם לאחר טט. לא רק שנרטיב כזה פשטני מדי, הוא מתעלם מאירועים, רעיונות ושינויים היסטוריים חשובים שיש ללמד אותם כהיבטים מרכזיים במלחמת וייטנאם.

אחרי טט, חיילים אמריקאים עדיין נלחמו בווייטנאם במשך חמש שנים תמימות. זה ארוך משך כל מלחמה אחרת בהיסטוריה של ארה"ב למעט המהפכה האמריקאית, ולא במקרה, המלחמות בעיראק ובאפגניסטן. קצת פחות ממחצית מקרי המוות שספגו הכוחות האמריקאים במלחמת וייטנאם כולה סבלו לאחר טט, כלומר הם סבלו לאחר שהנרטיב מעיד שהמלחמה הולכת ונגמרת (ראו נפגעי שטח קרב ראשוני [1998]). מעניין, ספר לימוד אחד, האמריקאים (McDougall) includes a chart that shows that more ordnance was dropped on the enemy by U.S. forces in the time period AFTER Tet than in all of World War II on both fronts. Ironically, this chart is included in the post-1968 section under the title “The End of the War and its Legacy.” If all that happened in the April 1968-1973 period was to end the war in Vietnam, why would so many bombs have been dropped? If Nixon’s only real policy was “Vietnamization,” why would so many U.S. troops have been killed? And if everything after Tet was merely the conclusion of U.S. involvement in Vietnam, why would so many significant historical events have happened in this time period? Clearly, although Tet was important, the traditional narrative that it was only the beginning of the end is too simplistic. The story of Tet and its part in the greater narrative is instead one of “confusion, controversy and indeterminacy.” For example, many of the textbooks argue or at least imply that Tet led to the peace movement and the peace movement, starting in April 1968, led to the end of the war. U.S. History (Prentice Hall) begins its post-Tet chapter (“The War’s End and it’s Impact”) under the picture of a peace march, leaving the impression of a clear connection. Yet those in charge of the military after 1968 (Richard Nixon and the military leaders on the ground) had a very different view. Nixon believed that “Tet so thinned the NLF presence in the countryside as to provide a basis for successful pacification managed by American advisors" (see Primary Source Memorandum for the President from Henry Kissinger: “Possible Responses to Enemy Activity in South Vietnam” [1969]). According to historian Lewis Sorley, the American military leadership believed that “the fighting wasn’t over, but the war was won in 1970.” Something quite different was happening than a full-scale retreat from the war caused by a Tet-induced peace movement.

That "something" was a military policy initiated after Tet in 1968 that was wholeheartedly endorsed by Richard Nixon: the policy of “pacification.” According to Ronald Spector in After Tet, “developments in South Vietnam (in the April-December 1968 period) were far more important in shaping the course of the war for the next five years than anything done in Washington during February and March" (see Primary Source Agenda and Testimony of William Colby [1970]).

During this time period, the U.S. helped to fashion “Operation Phoenix,” a counterinsurgency program to be carried out by the South Vietnamese armed forces with the training, support, and advice of the U.S. military. This program called for the “neutralization” of NLF forces in the countryside and often resulted in the kidnapping, imprisonment, and assassination of suspected insurgents. “Operation Phoenix” and its attendant political work in the countryside served as the lynchpin of U.S. policy from 1968-1973 (see Primary Source Quang Nam Province: Phoenix/Phung Hoang Briefing [1970]). None of the textbooks mention pacification or Operation Phoenix, an omission that needs to be remedied. Combined with use of American technological force in the form of strategic bombing and the mining of harbors, this policy of counterinsurgency was designed to force the North Vietnamese to bargain and result in a new kind of American victory.

Historians and policy analysts debate the effectiveness of this policy, but there is no question that Nixon and the military leadership believed in it. Tet did not cause the war to wind down. It did change the method of warfare, moving away from Westmoreland’s tactics of “search and destroy” towards a late 20th-century version of counterinsurgency.


The Tide Turns in Vietnam: The Tet Offensive

T he Tet Offensive of early 1968 constituted the biggest military setback suffered by communist forces – that is, the combined armies of the National Front for the Liberation of Southern Vietnam (NLF, or Viet Cong) and the People’s Army of Vietnam (PAVN, the North’s regular army) – in the Vietnam War. Launched on 30 January, it was supposed to decimate the ‘puppet’ armed forces of South Vietnam. It was also supposed to bring about a general uprising of the population, producing a decisive strategic victory that would presage the end of the war. It achieved none of these things. These communist forces suffered in excess of 100,000 casualties, including more than 40,000 dead, during the initial and follow-up attacks on South Vietnam’s most important urban centres. Contrary to popular belief in the West, in launching the offensive communist authorities in Hanoi sought to win not just a psychological or moral triumph, but an outright, unmitigated military victory. Yet in retrospect, though it was the costliest offensive launched by the North, it was also the most fortuitous, as the Hanoi regime snatched a propaganda victory from the jaws of military defeat.

By the beginning of 1967, communist forces had been fighting US, South Vietnamese and other allied forces for nearly two years. Despite successfully holding their own against their better equipped and better supplied enemies, Viet Cong and PAVN troops had failed to deliver, in Vietnamese communist parlance, the ‘decisive victory’ necessary to change the ‘balance of forces’ – the barometer used by communist leaders to measure the war’s progress – in their favour. To the communist leaders in Hanoi, it seemed the war had reached a stalemate, with no imminent end in sight. That bothered them.

No one in Hanoi was more upset about the impasse in the South than Communist Party Secretary Le Duan. The hardline Le Duan had usurped power from the more moderate Ho Chi Minh in a bloodless palace coup in late 1963. After stripping his predecessor of his powers, Le Duan consolidated his own authority by appointing trusted allies to key posts within the Party and sidelining Ho’s supporters, including General Vo Nguyen Giap, architect of the victory at Dien Bien Phu, which had sealed the fate of the French in Indochina in 1954.

Le Duan was tough, dogmatic and uncompromising. He had been hardened by long, dreadful stints in colonial prisons and years fighting in southern Vietnam during the Indochina War. He was impetuous – ‘adventurist’ in communist parlance – and obsessed with defeating the US and its allies. Consumed by these thoughts, he refused to consider a diplomatic solution, or even the possibility of ‘waiting out’ his enemies. He wanted victory, which he defined as national reunification under his own governance, expeditiously. In his view, the Vietnamese had waited long enough to see their country reunited under a proud, competent and fully sovereign leadership.

In the summer of 1967, Le Duan called upon the PAVN General Staff to assist him in devising a military plan to bring about a ‘decisive victory, and thus the end of the war on acceptable terms, in coming months. The minimum objective of the plan was to demonstrate to policymakers in Washington that they would never be able to meet their objectives in Vietnam and that their military venture was doomed to end in failure.

Le Duan and his top military brass settled on a plan calling for a ‘general offensive’ that would be sudden enough to surprise the enemy and overwhelming enough to inspire a ‘general uprising’ of the southern population. Le Duan thought that a big, dramatic showcase of the resourcefulness, bravery and strength of communist armies would embolden the southern masses and prompt them to rise as one to demand the end of US intervention and the immediate surrender of the ‘treacherous’ regime in Saigon. His comrades in the Party warned him that it was presumptuous to assume that southern civilians would respond to a communist show of force in this way, that the people in the South may not be ready for a generalised, synchronised uprising. Le Duan would have none of it. Once people recognised that communist armies in the so-called General Offensive – General Uprising of Tet 1968 (Tổng công kích – tổng khởi nghĩa Tết Mậu Thân 1968) were on ‘the right side of history’, they would rally to support them. The Party needed to have faith in the Vietnamese people, in their ability to recognise the inevitability of the triumph of ‘peace-loving’ communist armies and of the defeat of their ‘warmongering’ enemies in this ‘just struggle’ of the Vietnamese people, as authorities in Hanoi insisted in their domestic and international propaganda.

The communist plan specifically called for concerted, coordinated attacks on cities across the South, including the capital Saigon, Da Nang and Hue to end the regime’s authority over them. Upon realising that Saigon no longer exercised control over the South’s major cities and that the communist armies were now in charge, the masses would instinctively take to the streets to express their gratitude and demand the immediate end of US interference in Vietnamese affairs. The Saigon regime would collapse and the Americans, with no one to fight for or with, would leave.

The plan hinged on decimating the South Vietnamese armed forces. Attacks on US forces were part of it, but only in remote regions, with the intention of pinning them down and preventing them from coming to the rescue of their embattled indigenous allies. Le Duan had long believed that striking forcefully at the South Vietnamese armed forces, while keeping their US counterparts bogged down elsewhere, represented the best way to exploit the vulnerability of the former while neutralising the superior strength of the latter. A siege of the US garrison at Khe Sanh, situated just south of the demilitarised zone, close to the Laotian border, was an integral part of the plan.

In October 1967 Hanoi agreed to launch the attack on lunar New Year’s Day, 30 January 1968, with the aim of taking the enemy by surprise. That day – Tet – is Vietnam’s most celebrated holiday. Le Duan was convinced his armies would catch the enemy off-guard as the two sides had previously observed an informal truce during the holiday. The timing of the campaign would also allow communist forces to take advantage of the vulnerability of South Vietnamese units depleted by troops and officers taking leave to be with family. Le Duan had a keen sense of history. The Vietnamese emperor Quang Trung had taken advantage of the New Year celebrations in 1789 to defeat a Chinese army occupying Hanoi and secure Vietnam’s independence. He also happened to have a keen understanding of the US political calendar and its impact on the war. His offensive would take place at the beginning of a presidential election year. Through the campaign, he would effectively endeavour to sway domestic opinion in favour of the candidate who seemed to offer the least resistance to his goals. He would do this by demonstrating to the American people the might of his own forces, the futility of the military effort pursued by their leaders and the Vietnamese people’s desire to resolve their own issues themselves.

In early January 1968, Party leaders gave final sanction to the campaign, ratifying a document known as Resolution 14, because it was adopted during the 14th plenary session of the Communist Party’s Central Committee. To ensure that the element of surprise was not compromised, Hanoi instructed its military commanders in the South to withhold the exact day and time of the start of the attack from their own troops. In preparation for the offensive, some of those troops assumed the identity of merchants or relatives of residents and infiltrated southern cities. Weapons were concealed among cargoes of foodstuff, or in the coffins of fake funeral processions and stored at designated safe locations, usually a sympathiser’s private residence.

On 21 January 1968, communist forces laid siege to the American garrison at Khe Sanh. On 30 January, hours before the main offensive on southern cities was to begin, Hanoi ordered its military commanders in the South to wait another 24 hours before proceeding. One commander did not receive that order and instructed his troops to proceed. The cities of Da Nang, Nha Trang, Pleiku, Ban Me Thuot, Hoi An, Qui Nhon and Kontum all came under attack by communist forces one day before the generalised offensive actually began. Though that should have alerted the US and its allies to the possibility of further concerted attacks against vulnerable targets, it did not. Accordingly, communist forces still maintained the element of surprise when the Tet Offensive formally got underway in the early hours of 31 January.

The first and main phase of the Tet Offensive involved more than 80,000 Viet Cong and PAVN troops, who attacked a total of 100 urban centres, including the large cities and provincial capitals of South Vietnam. In several places, it took some time for allied forces to realise an attack was underway the sound of shots fired by communist forces was drowned out by the cacophony of exploding firecrackers used to usher in the New Year. Almost everywhere the attackers quickly secured their assigned target and, almost everywhere, they could not hold on when South Vietnamese and US forces counterattacked. The initial series of assaults on southern urban centres was followed by two other waves of attack in March and May. Consisting primarily of further concerted assaults on southern cities, they produced no significant gains, only more casualties. Some of the local victories in the Tet Offensive were meaningful, but none translated into long-term gains.

The Tet Offensive was an unmitigated military disaster for Hanoi. Le Duan had grossly overestimated the prospects of success. No uprising of the masses, much less a general uprising, materialised. Thus, the core objective and rationale for the entire effort were never met. The human cost of the offensive for Hanoi was horrendous. At least 165,000 civilians died during the campaign and between one and two million were displaced from their homes.

If all of this were not bad enough for Le Duan and his armies, a gruesome event took place in the city of Hue during the offensive that seriously compromised their moral standing. Communist troops, most of them from the North, summarily executed some 2,800 people on charges of being enemies of the people. Victims included not only members of Saigon’s armed and police forces, but also those with only indirect ties to the regime, including doctors, nurses, schoolteachers and foreign missionaries. In a war that produced its fair share of atrocities, the Massacre at Hue stands out because of the number of victims, their innocence and the means used by the communist forces to murder them. Victims’ bodies were dumped in mass graves. Later investigations revealed some were still alive when they were buried. The Massacre at Hue fed subsequent rumours to the effect that a bloodbath would ensue if and when communist forces triumphed in the war. Those rumours motivated South Vietnamese soldiers to fight harder and even produced a wave of eager volunteers for the army just as Saigon issued a general mobilisation order.

Yet circumstance allowed Le Duan to snatch victory from the jaws of defeat as the generalised attack sent shock waves not just in South Vietnam but around the world. The impact in the US was particularly notable, amplified by the fact that, just weeks before, President Johnson had launched his ‘Success Offensive’ to great fanfare. It was a public relations effort to rally domestic opinion behind the war by exalting the merits and successes of the US intervention in Vietnam. According to the widely publicised account of General William Westmoreland, the commander of US forces in Vietnam, who returned to the United States in late 1967 expressly to participate in the public relations campaign, the military and political situation in South Vietnam had improved so much recently that ‘the end’ was beginning to ‘come into view’ and victory was ‘within our grasp’. The Tet Offensive not only exploded the myth of US progress in the Vietnam War it also shattered the credibility of the Johnson administration, the military brass and the president himself.

The Tet Offensive also served to collapse the moral position of the Johnson administration. During the attack on Saigon, a man presumed to be Viet Cong, wearing a shirt and a pair of shorts, hands tied behind his back, was shot in the head, execution-style, by National Police Chief Nguyen Ngoc Loan. The incident would have gone down in history as another bloody episode in a bloodier war had it not been caught on camera. It looked to the world as if America was working in tandem with men such as Loan and fighting on behalf of a doomed regime that could not even help itself. The net effect of all this was to energise the antiwar movement in the United States. On 30 March 1968, President Johnson declared on American television that he would not seek another term in office. The announcement was tantamount to an admission of defeat. Costly and bloody, the Tet Offensive proved a turning point in the history of the American War in Vietnam.

The Tet Offensive tempered Le Duan’s impetuousness, but only for a period. Heartened by its unforeseen consequences in the US and around the world, he tried his luck again during the next presidential election year, 1972. In March that year, Hanoi mounted the Spring Offensive, a colossal effort that also fell very short of its objectives and cost in excess of 40,000 PAVN and Viet Cong lives. Intractably committed to victory on his terms, Le Duan sanctioned another go-for-broke campaign in 1974-5. He could no longer abide the slow chug of stagnant war: it had been nearly 30 years since Ho Chi Minh had proclaimed the independence of Vietnam on 2 September 1945, but the nation was still divided, unable to enjoy the benefits of complete sovereignty. Also, by this time the last US forces had pulled out of Vietnam and Hanoi was convinced that they would not return ‘even if we offered them candy’, in the words of North Vietnamese prime minister Pham Van Dong. This time, communist armies were victorious. Soon, Vietnam was formally reunified under Le Duan’s governance. It had taken seven years longer than expected, but he finally had his moment of triumph. The country had paid a terrible price for it.

Pierre Asselin הוא המחבר של Vietnam’s American War: A History (Cambridge University Press, 2018).


8 Reasons Why the Battle of Hue Was So Pivotal in the Vietnam War

Until 1945, the Vietnamese city of Hue was the capital of the country and a shining jewel in its history. The old imperial capital stood largely untouched after 150 years, even as the United States ramped up its involvement in Vietnam.

On Jan. 30, 1968, Hue became the site of one of the longest, bloodiest battles the Americans would fight against the North Vietnamese Army, or NVA, and its Viet Cong guerrillas living in South Vietnam. As part of a much larger and costly offensive, it became a turning point, as public opinion in the United States began to turn against the war.

To understand why, however, there are a few critical things to understand about the battle and its aftermath.

1. Hue was untouched by the war until 1968.

After the French withdrew from Indochina, and the country was divided into a "democratic" south and a communist north, the city of Hue fell south of the demilitarized zone. As the United States increased its involvement and committed to combat actions, the city became an important part of the U.S. strategy in the country. It was an important supply point for the U.S. Navy and part of the Army's supply chain.

Until 1968, the communists were largely unable to hit major urban centers because they didn't have enough men, supplies or support inside South Vietnam's cities to make such attacks effective. They would soon change that perception.

2. The North Vietnamese weren't just a ragtag bunch of farmers.

Although the Viet Cong -- also known as the VC, they were South Vietnamese who actively supported the communist north -- had their share of peasant soldiers, North Vietnam's armed forces were much more sophisticated than popular perception allows. The north had a talented air force, weapons supplied by China and the Soviet Union, tanks, APCs, artillery and more.

More importantly, the Vietnamese had been at war against outside rule for so long, they could boast multiple generations of veteran soldiers fighting on their home turf.

3. The Battle of Hue was part of the Tet Offensive.

On Jan. 30-31, 1968, North Vietnam launched a massive, coordinated assault on nearly every city, town and military installation in South Vietnam. The communists believed it would be followed by a massive uprising against the corrupt, repressive South Vietnamese government of President Nguyen Van Thieu.

Thieu's mismanagement of the military made it much easier for the North Vietnamese Army to surprise and hit the south. As a result, Army of the Republic of South Vietnam (ARVN) forces took the brunt of the casualties. Still, it was the first time the north brought the war to the cities in any meaningful way. Some 14,300 civilians were killed, with another 24,000 wounded and 630,000 forced to flee their homes.

With his disgraceful response to the Tet Offensive, Thieu's government lost popular support in the countryside, which leaned toward the communists.

4. The United States knew an offensive was coming.

North Vietnam massed 80,000 troops and the supplies needed to launch the Tet Offensive in the days before Jan. 31, 1968. That kind of reinforcement and troop movement is hard to hide, especially when the CIA is watching the Ho Chi Minh Trail. In their history of the war, Clark Dougan and Stephen Weiss wrote that the commander of American forces in Vietnam, Gen. William Westmoreland, told Washington that he expected a "countrywide effort" from the NVA soon.

Despite the mounting evidence, in the last months of 1967, the United States and South Vietnam didn't believe an attack of the scale and scope of the Tet Offensive was possible, and were caught completely off guard.

5. Tet is a Vietnamese New Year celebration.

Vietnam has its own calendar, a lunar calendar, in which Tet marks the first day of the year. It's also one of the most important holidays in the country, on which most Vietnamese people return to their homes and immediate families to celebrate together and pay homage to their ancestors.

Launching a major offensive during the Tet holiday meant that many ARVN soldiers wouldn't be at their regular posts, and many were actually on leave at the time. When the attack came, leave was canceled, but the cancellations came too late and many soldiers went on leave anyway. To make matters worse, Westmoreland believed the focus of the attack was on Khe Sanh, when it was really Saigon.

6. It did not go well for North Vietnam.

As far as traditional military thought goes, the North Vietnamese were soundly beaten. Almost overnight, the tide turned against the communists. American and ARVN forces pushed them out of most major cities and towns. Within two weeks, an estimated 32,000 NVA troops had been killed. No South Vietnamese uprising ever came, and the Americans and South Vietnam suffered only around 1,500 and 2,700 casualties, respectively.

But not in Hue, the ancient capital city and the least likely target of an NVA attack. American and South Vietnamese defenders were caught completely off guard, and the North Vietnamese were able to quietly capture the city with few major firefights. In journalist Mark Bowden's book "Hue 1968," the author says the city was captured in four hours, save for a small ARVN contingent inside the city's citadel and the American Military Assistance Command Vietnam (MACV) base, where "400 American troops . were basically holed up like the Alamo."

7. Hue was the single bloodiest battle of the Vietnam War.

According to Bowden's research, the Americans believed Hue was held by a handful of die-hard communist troops and sent small units of U.S. Marines to clear them out. The Marines were instead facing a dug-in and heavily armed NVA stronghold -- and took heavy casualties doing it. The Marines were able to come to the aid of the MACV compound and other MACV elements, but not all of them.

For an entire month, U.S. Marines and soldiers, along with ARVN troops, waged battles throughout the city, often going house-to-house to remove Hue from North Vietnamese control. It was the first time Marines had engaged in urban combat since the Korean War. They were so unprepared for fighting in a major city that Col. Ernie Cheatham, commander of the 2nd Battalion, 5th Marines in Hue City, had to look up how to do it in an old Marine Corps field manual.

8. Hue was a loss for North Vietnam, but it marked the beginning of the end.

Even Americans who initially supported the war in Vietnam were shocked by the bloodiness of the Tet Offensive, especially the fighting in Khe Sanh (which raged on for months) and in Hue. One of those Americans was journalist Walter Cronkite, who had accepted what the government told him about the war.

It was after he landed in Hue to see the war for himself that he delivered the broadcast that many believe is the reason the United States could not achieve its objectives in Vietnam:

"[I]t seems now more certain than ever that the bloody experience of Vietnam is to end in a stalemate. … [I]t is increasingly clear to this reporter that the only rational way out then will be to negotiate, not as victors, but as an honorable people who lived up to their pledge to defend democracy, and did the best they could."


What You Know About the Tet Offensive May Not Be Quite Right

Edwin Moise is a professor of history at Clemson University. He earned a Ph.D. in Chinese and Southeast Asian history from the University of Michigan in 1977, but more recently he has specialized in the history of the Vietnam War. He is the author of The Myths of Tet: The Most Misunderstood Event of the Vietnam War (University Press of Kansas, 2017).

Black smoke covers areas of Sài Gòn during Tet Offensive

In January 1968, American commanders in Vietnam were aware that their enemies were planning a major offensive, but the Americans for the most part did not understand what sort of offensive was coming, or how widely it would be spread. A wave of attacks throughout South Vietnam caught the Americans and the forces of the Republic of Vietnam (RVN) partially by surprise on January 30 and 31, 1968.

The Tet Offensive was a very influential event, but it has been widely misunderstood, and some of the myths about it are still widespread even today. The conventional wisdom about the offensive, that it was a military victory for the American forces but a political defeat, because it undermined support for the Vietnam War in the United States, is basically correct. But both halves of this are often wildly exaggerated. The Tet Offensive was not nearly as devastating a military defeat for the Communists, nor as devastating a political defeat for the US government, as has often been asserted.

In the months leading up to the Tet Offensive, intelligence officers at Military Assistance Command, Vietnam (MACV), had been issuing estimates showing relatively low Communist strength in South Vietnam. They said that the Communist forces were weakening and that the United States was winning the war. The relatively weak forces portrayed in the MACV estimates would not have been capable of conducting heavy combat for an extended period.

After the shock of the Tet Offensive, senior officers, especially General William Westmoreland (commander of MACV) and Brigadier General Phillip Davidson (Westmoreland’s chief of intelligence), tried to come up with an interpretation of the offensive that was compatible with the pre-Tet estimates. They argued that it had been an act of desperation, and that the Communists had been unable to sustain heavy combat very long. General Westmoreland claimed that “almost everywhere except on the outskirts of Saigon and in Hue the fighting was over in two or three days.” Few later authors went that far, but most were persuaded that the heavy fighting lasted no more than about a month. The reality was that the abnormally heavy combat that had begun at the end of January 1968 continued absolutely without interruption for twenty-one weeks, going into late June.

Even while claiming that the heavy fighting had been relatively brief, the mythmakers claimed it had been absolutely calamitous for the Communist forces. Westmoreland said the Viet Cong were “virtually destroyed as an effective force” in the offensive. Davidson said, “In truth, the Tet Offensive for all practical purposes destroyed the Viet Cong.” “The Viet Cong guerrillas and the VC political infrastructure, the insurgency operators, were virtually destroyed in the Tet offensive.”

Many later authors have been persuaded that the Viet Cong were not a major factor on the war after the Tet Offensive, and had to be replaced by North Vietnamese troops. Again this was false. The Viet Cong units that led the attacks, on January 30 and 31, suffered terrible casualties. But most of the Viet Cong military forces survived. The Viet Cong were still important participants in the war even after the combat actually did subside, for a while, in late June of 1968. They still carried almost the whole load in the very important Mekong Delta North Vietnamese troops did not begin to play a major role there until 1969.

There were places where cadres of the political and administrative organizations that Americans called the “Infrastructure” came out in the open, attempting to lead the “general uprising” against the Saigon government, and suffered grievously as a result. But claims that the Infrastructure as a whole was crippled are wildly exaggerated. When the Phoenix Program began to inflict serious losses on the Infrastructure in late 1968 and 1969, this was not a sham it was not attacking a target that had already ceased to exist.

The exaggerated claims about the impact of the Tet Offensive on the Communists should have posed a logical problem: if the Tet Offensive had been such a massive disaster for the Communist forces as was being claimed, the United States and the Republic of Vietnam should have gone on to win the war. The explanation that has been proposed for this paradox is that the Tet Offensive was such a shock to the American public, and the US government, that the United States lost its will to fight, and did not attempt to follow up its advantage. General Westmoreland wrote, “President Johnson and his civilian advisers . . . ignored the maxim that when the enemy is hurting, you don’t diminish the pressure, you increase it.” Of all the myths of the Tet Offensive, this has been the most enduring. Many Americans still believe that Tet was a brief spasm of violence, and that it utterly devastated the Viet Cong, but this is mostly because they have read these ideas in works written years ago. The myth that has appeared far more often in works published very recently is that the Tet Offensive was such a shock to the United States that it caused the US government to abandon the pursuit of victory in the war. Mark Bowden’s best-selling book Hue 1968 is typical of many. Bowden writes that the battle for the old imperial capital of Hue, which lasted until late February 1968, was “a turning point not just in that conflict, but in American history. When it was over, debate concerning the war in the United States was never again about winning, only about how to leave.”

The debate that actually occurred inside the US government, in the days immediately following the end of serious fighting in Hue, was not about how, when, or whether to pull out of South Vietnam but about how many more troops to send, beyond those already there. The Joint Chiefs of Staff were urging President Lyndon Johnson to send large reinforcements. Clark Clifford, who had just taken office as secretary of defense, was indeed looking for a way out of Vietnam the Tet Offensive had been a terrible shock to Clifford. He and a group of his subordinates opposed the military’s request for a large expansion of the American force. But they did not dare suggest that no reinforcements be sent they argued only that the number of additional troops to be sent to Vietnam be kept relatively small. They knew that President Johnson was still determined to prevail in the war, and that if they proposed an abandonment of that goal, the President would reject their proposal and probably accept the military’s plan for massive reinforcement.

President Johnson decided on a modest expansion of the American military effort in Vietnam—tens of thousands, not hundreds of thousands, of additional troops. But he could see a growing hostility to the war in the United States, especially in his own party. He wanted to appear to be making every possible effort to end the war, even as he pursued victory. So in his famous speech on March 31, 1968, in which he announced that he would not run for another term as president, he said that in an effort to ease the way for a negotiated settlement of the war, he was “reducing—substantially reducing—the present level of hostilities.” This was, however, false. He wanted any peace negotiations to produce a settlement under which Hanoi abandoned its war aims and abandoned the Viet Cong, allowing the Republic of Vietnam to impose its full control on South Vietnam. He was increasing the level of hostilities, not reducing it, in an effort to bludgeon his enemies into accepting such a settlement.

Johnson continued to strengthen the American forces on the ground in South Vietnam. At the end of January, as the Tet Offensive was beginning, there had been 498,000 American military personnel in South Vietnam. At the time of Johnson’s speech at the end of March, there were 515,000. There would be 537,000 by July. And Johnson was telling them, right to the end of his term as president, to put as much pressure as possible on the enemy. “Follow the enemy in relentless pursuit. Don’t give them a minute’s rest. Keep pouring it on. Let the enemy feel the weight of everything you’ve got.” Of the twelve bloodiest months of the American war, those in which the numbers of Americans killed in combat were the largest, eight came after Johnson’s speech.

Johnson intensified the American bombing campaign. The most the United States had ever dropped on Indochina in a single month before the Tet Offensive had been 83,000 tons of bombs. Responding to the Tet Offensive, Johnson had increased this to 97,000 tons for March, the month leading up to his speech. It would be more than 110,000 tons in every month from April through August.

The Congress, the press, and the public were deeply divided over the war. But the executive branch of the US government continued pursuing victory in Vietnam through 1968 and well into 1969. What broke the will of the United States, leading President Richard Nixon to announce on June 8, 1969, that he would begin withdrawing American forces from Vietnam, was not a brief spasm of violence at the beginning of 1968, but well over a year of mostly heavy combat. The number of Americans killed in action in Vietnam had been above 1,000 in only a single month before 1968. It was above 1,000 in twelve of the eighteen months from January 1968 to June 1969. The first significant reductions in the number of American military personnel in Vietnam, and in the total monthly bomb tonnage, were in August 1969.


צפו בסרטון: חדשות מהעבר מהדורה עולמית - מלחמת וייטנאם (נוֹבֶמבֶּר 2021).