הנרי וירץ

הנרי וירץ נולד בציריך שבשוויץ בשנת 1822. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת ציריך קיבל תארים רפואיים מפריז וברלין. וירץ היגר לארצות הברית בשנת 1849 והקים פרקטיקה רפואית בקנטקי. לאחר שהתחתן עבר ללואיזיאנה.

עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית הצטרף לצבא הקונפדרציה. סמל במתנדבי לואיזיאנה, וירז, נפצע קשה בקרב בפייר אוקס (מאי 1862) ואיבד את השימוש בזרועו הימנית. וירץ לא יכול היה להמשיך בשירות פעיל, והפך לפקיד בכלא ליבי בריצ'מונד. הקצין המפקד שלו, תא"ל ג'ון הנרי ווינדר, התרשם מווירז ועד מהרה הועלה לדרגת סרן.

וירץ דיבר אנגלית שוטפת, גרמנית והולנדית, ובעצת הגנרל ג'ון הנרי ווינדר החליט הנשיא ג'פרסון דייויס לשלוח אותו למשימה סודית לאנגליה ולצרפת.

כשחזר וירץ לאמריקה הוא הצטרף מחדש לגנרל ג'ון הנרי ווינדר, שהיה אחראי כעת על כל האסירים של צבא האיחוד ממזרח למיסיסיפי. במהלך קיץ 1863 הסתיים הסכם שלפיו הוחלפו שבויי האיחוד והקונפדרציה. כעת חלה עלייה מהירה במספר האסירים ולכן הוחלט לבנות בכלא אנדרסנוויל בג'ורג'יה. באפריל 1864 מינה ווינדר את וירץ למפקד מחנה הכלא החדש הזה.

באוגוסט 1864 היו באנדרסוןוויל 32,000 אסירים של צבא האיחוד. שלטונות הקונפדרציה לא סיפקו מספיק מזון לכלא וגברים החלו למות מרעב. המים מזוהמים ומחלות היו בעיה קבועה. מתוך 49,485 האסירים שנכנסו למחנה, כמעט 13,000 מתו ממחלות ותת תזונה.

כשהגיע צבא האיחוד לאנדרסוןוויל במאי 1865, צולמו האסירים ובחודש שלאחר מכן הם הופיעו השבועון של הרפר. התצלומים עוררו כעס רב וקראו לאנשים האחראים להיענש על פשעים אלה. בסופו של דבר הוחלט להאשים את הגנרל רוברט לי, ג'יימס סדון, מזכיר המלחמה, ועוד כמה גנרלים ופוליטיקאים בקונפדרציה "לקשירת קשר לפגיעה בבריאות ולהשמדת חייהם של חיילי ארצות הברית המוחזקים כאסירים בידי מדינות הקונפדרציה".

באוגוסט 1865 הורה הנשיא אנדרו ג'ונסון לבטל את האישומים נגד הגנרלים והפוליטיקאים הקונפדרציה. עם זאת, הוא אכן נתן את אישורו לכך שווירץ יואשם ב"אכזריות מחמירה ". וירץ הופיע בפני ועדה צבאית בראשות האלוף לב וואלאס ב- 21 באוגוסט 1865. במהלך המשפט הוצג מכתב של וירץ שהראה כי הוא התלונן בפני הממונים עליו על המחסור במזון הניתן לאסירים. עם זאת, אסירים לשעבר באנדרסנוויל העידו כי וירץ בדק את הכלא מדי יום והזהיר לא פעם שאם מישהו יברח הוא "ירעיב כל ינקי בשביל זה". כאשר וירץ חלה במהלך המשפט וואלאס נאלץ להגיע והובא לבית המשפט על אלונקה.

וירץ נמצא אשם ב- 6 בנובמבר ונידון למוות. הוא נלקח לוושינגטון להורג באותה חצר שבה מתו המעורבים בחיסול אברהם לינקולן. אלכסנדר גרדנר, הצלם המפורסם, הוזמן להקליט את האירוע.

ההוצאה להורג בוצעה ב -10 בנובמבר. הגרדום הוקף בחיילי צבא האיחוד אשר לאורך כל ההליך קראו "וירץ, זכור, אנדרסנוויל". בליווי כומר קתולי סירב וירז להודות ברגע האחרון בטענה שהוא אינו אשם בביצוע פשע כלשהו.

רס"ן ראסל קרא את צו המוות ואחר כך אמר לווירז כי הוא "דחה את החובה הזו." וירץ השיב כי: "אני יודע מה פקודות, מייג'ור. ואני נתלה בגלל ציות להן".

לאחר שהונח מכסה מנוע שחור מעל ראשו, והלולאה הותאמה, נגע במעיין ודלת המלכודת נפתחה. עם זאת, הירידה לא הצליחה לשבור את צווארו ולקח לו שתי דקות למות. בתקופה זו המשיכו החיילים לשיר: "וירץ, זכור, אנדרסנוויל".

הוחזרתי לכלא אנדרסנוויל ונלקחתי למגוריו של וירץ. הורה לי על ידו להכניס למניות, בהן נשארתי ארבעה ימים, כשרגליי מונחות בבלוק ומנוף נוסף מונח מעל רגלי, זרועותי נזרקות לאחור, ושרשרת עוברת על ידי. נשארתי שם ארבעה ימים בשמש; זה היה העונש שלי על הניסיון להתרחק מהכלא. במקביל הונח בחור צעיר במניות-הגבר השלישי ממני. הוא מת שם. הוא היה קצת חולה כשנכנס, והוא מת שם. אינני יודע את שמו; אם שמעתי אותו, שכחתי אותו. אני בטוח שהוא מת. הכושים הוציאו אותו מהמניות לאחר מותו, השליכו אותו לתוך העגלה וגררו אותו משם.

וירז ירה בחור צעיר בשם וויליאם סטיוארט, פרטי ששייך לחיל הרגלים ה -9 של מינסוטה. הוא ואני יצאנו מהמחסן עם גופה, ולאחר שהנחנו את הגופה בבית המת, קפטן וירז נסענו אלינו ושאלו באיזו סמכות אנחנו נמצאים שם או מה אנחנו עושים שם. סטיוארט אמר שאנחנו שם בסמכות ראויה. וירץ לא אמר יותר, אבל צייר אקדח וירה באיש. לאחר שנהרג השומר לקח מהגופה כעשרים או שלושים דולר, וירץ לקח את הכסף מהשומר ונסע, ואמר לשומר לקחת אותי לכלא.

ראיתי את הנכה שכינו "צ'יקאמאוגה" יורה; הוא נורה בשער הדרומי. הוא היה נוהג לצאת, אני מאמין, אל מחוץ לשער כדי לדבר עם השוטרים והמשמר, והוא רצה לצאת היום למשהו כזה או אחר. אני מאמין שהוא פחד מכמה מאנשינו. הוא נכנס למסלול הקבוע וביקש לשחרר אותו. הסירבו לתת לו לצאת, והוא סירב לצאת מחוץ לקו הקבוע. סרן וירץ נכנס על סוסו ואמר לאיש לצאת מחוץ לקו המוות ויצא. לאחר שסרן וירץ יצא מהשער האיש נכנס לקו המוות, וקפטן וירז הורה לשומר לירות בו, והוא ירה בו. האיש איבד את רגלו הימנית, אני מאמין, ממש מעל הברך. הם קראו לו "צ'יקאמאוגה". אני חושב שהוא השתייך לצבא המערבי ונלכד בצ'יקאמאוגה. אני חושב שזה היה במאי. לא אהיה בטוח לגבי השעה.

ראיתי גברים אחרים ירו בזמן שהייתי שם. אינני יודע את שמותיהם. הם היו אסירים פדרליים. האיש הראשון שראיתי נורה היה זמן קצר לאחר קביעת קו המוות. אני חושב שזה היה במאי. הוא נורה סמוך לנחל, בצד המזרחי של המאגר. באותה תקופה לא היה מעקה; היו פשוט עמודים שנפגעו למקום שבו הם הולכים לשים את הקו, והאיש הזה, במעבר, פשוט נכנס לתוך אחד העמודים, והזקיף ירה בו. הוא לא הצליח להרוג אותו, אך פצע אותו. אני לא יודע את שמו. ראיתי אדם שנורה לעבר הנחל; הוא רק נכנס. הוא השתייך לגדוד כלשהו בצבא גרנט. אני חושב שזה היה בערך בחלק הראשון של יולי או בחלק האחרון של יוני. הוא רק נכנס ולא ידע כלום על הדד-ליין. לא היה מעקה לרוחב הנחל, ואין שום דבר שהראה שיש שם דבר כמו קו סגור. הוא נכנס למאגר, ואחרי שהראו לו את מקומו בו הוא ישן הלך אל הנחל להביא קצת מים. היה חשוך מאוד, ומספר גברים היו שם, והוא עלה מעל השאר כדי להשיג מים טובים יותר. הוא חרג מהמסלול, ושני גברים ירו לעברו ושניהם פגעו בו. הוא נהרג ונפל היישר לתוך הנחל. אינני יודע את שמו של האיש. ראיתי גברים אחרים ירו. אני לא יודע כמה בדיוק. ראיתי כמה. זה היה תופעה שכיחה.

מעולם לא שמעתי על קפטן וירץ יורה, בועט או מכה אסיר פדרלי בזמן שהייתי באנדרסנוויל. אני נשבע בחיוב על כך; ראיתי אותו דוחף אסירים לשורות, אבל לא שהם עלולים להיפגע. הוא היה לוקח אותם בזרוע ודוחף אותם לשורות ואומר "לעזאזל! לא יכולתם להישאר בשורות שבהן העמידו אתכם?" הוא לא היה דוחף אותם פנימה באלימות - דחיפה עדינה. הוא היה אלים ברגעים אלה, קילל ונשבע, כפי שתמיד היה איתנו, אבל הוא נראה קשה ממנו. מעולם לא ראיתי אותו לוקח מישהו בגרונו, אלא בכתף ​​או בזרוע. לא בשתי ידיים; ביד אחת. אני לא יודע איזו יד. ראיתי אותו לעתים קרובות עולה בשורת האסירים; ראיתי אותו סופר אותם, ומעולם לא ראיתי אותו עם האקדח בידו באף אחת מהמקרים האלה; זה היה מנהגו; היה לו האקדח בחגורתו. ראיתי אותו במאגר כשהייתי שם; ראיתי אותו פעם בשער הדרומי ופעם על סוסים עם סגן אלוף, וראיתי אותו פעם במאגר כשהייתי בחוץ. ראיתי אותו רוכב בין האסירים רק פעם אחת לאחר שהוצאתי. באף אחת מהמקרים האלה מעולם לא ראיתי אותו נושא אקדח למעט תמיד בחגורתו. אני נשבע בחיוב שמעולם לא שמעתי על קפטן וירז בועט או יורה באסיר, ואף לא התעלל בו בשום אופן חוץ ממני.

כשאדם שהורו לחבוש כדור ושרשרת התלונן שהוא חולה, נשלח רופא, ואם ימצא שזה כך, הכדור והשרשרת יוסרו והאיש יישלח אל בית חולים במידת הצורך; כמו כן, כאשר נכנסו חוליות אסירים חדשות, והיו ביניהן גברים שטענו כי הם חולים, נשלח לרופא שהיה קצין היום, והוא נאלץ לבדוק אם הגברים באמת חולים או לא; את זה הם נשלחו לבית החולים. אני זוכר גם שפעם היה ביניהם איש שאמר לי שהוא דייל בית חולים בצבא שלנו; דיברתי עם קפטן וירז על כך, והאיש נשלח מיד לבית החולים כדייל; הוא קיבל שחרור על תנאי וכלל לא נשלח למאגר. כמה מהמלווים בבית החולים סידרו את קפטן וירז וד"ר סטיבנסון, וגם אני הבנתי את ד"ר וייט.

ההשפעה של צפדינה על מערכות הגברים כפי שהתפתחה שם הייתה הדבר הבא לנקישות. איבריהם היו נמשכים. זה יתבטא מבחינה חוקתית. זה ימשוך אותם. הם היו הולכים על קביים הצידה, או זוחלים על ידיהם וברכיהם או על חבטותיהם ורגליהם ככל שניתן. חלק לא יכלו לאכול אלא אם כן זה היה דבר שלא היה צריך שום כפירה. לפעמים היו מספקים להם תה בקר או אורז מבושל, או דברים כאלה שיינתנו להם, אבל לא במידה שהייתי רוצה לראות. במקרים מסוימים הם לא יכלו לאכול לחם תירס; השיניים שלה יהיו רופפות והחניכיים כולן מדממות. הכרתי מקרים מהסוג הזה. אני לא מדבר על זה כדבר כללי. הם היו מבקשים ממני לעניין את עצמי ולתת להם משהו שהם יכולים לבלוע מבלי לגרום להם לכל כך הרבה כאבים בשד. נראה לי שאכן הבעתי את דעתי המקצועית שגברים מתו מכיוון שהם לא יכולים לאכול את המנות שקיבלו.

אינני יכול לקבוע איזה חלק מהגברים שבמקרים שלהם נדרש לקטוע מפצעים גנגריים, וגם להיפטר מאותה סיבה, התאוששו. מעולם לא חישבתי את דעתי בנושא, ולא ציפיתי להתקשר בכזאת יכולת, אינני יכול לתת חוות דעת משוערת שלדעתי מהימנה. בשנת 1864, קטיעות מאותה סיבה התרחשו לעתים קרובות מאוד; בזמן הקצר בשנת 1865 שהייתי שם לא היו קטיעות קבועות.

האסירים במאגר ובבית החולים לא היו מוגנים היטב מפני הגשם; רק באמצעים הדלים שלהם, השמיכות, החורים באדמה ודברים כאלה. באביב 1865, כשהייתי במחסום, ראיתי סככה ברוחב של 30 מטר ואורך שישים רגל - החולים היו בעיקר בזה. הם היו באותו מצב כמו אלה בבית החולים. באשר לאסירים באופן כללי, אמצעי המחסה היחיד שלהם מפני השמש והגשם היו השמיכות שלהם, אם הם נשאו אותם איתם. התייחסתי לחוסר המקלט הזה כמקור למחלות.

אורז, אפונה ותפוחי אדמה היו הנושא הנפוץ של ממשלת הקונפדרציה; אבל באשר לפת, גזר, עגבניות וכרוב, מאותו סוג של ירקות, מעולם לא ראיתי. לא הונפק תירס ירוק. מערב ג'ורג'יה נחשבת בדרך כלל למדינה מגדלת תירס טובה למדי. תירס ירוק יכול היה לשמש כאנטי-סקורבוטיקה וכנוגד. תזונה צמחית, ככל שהיא מכילה כל תכונות אלטרנטיביות או רפואיות, משמשת כתרופה אנטי-סקורבוטית.

המנה שהוענקו לחולים בבית החולים הייתה ארוחת תירס, בקר, בייקון - חזיר מדי פעם אך לא הרבה ממנו; לפעמים תירס ירוק, אפונה, אורז, מלח, סוכר ותפוחי אדמה. אני מונה את אלה כפי שהוגשו הזנים. תפוחי אדמה לא היו מנת קבוע; לפעמים הם נשלחו, אולי שבוע או שבועיים בכל פעם, ואז הם היו יורדים. המנות היומיות היו פחות מהזמן שבו הלכתי לשם בספטמבר, עד אוקטובר, נובמבר ודצמבר, מאשר בינואר עד ה -26 במרץ, הזמן שעזבתי. מעולם לא ביצעתי חישוב באשר למספר המנות המיועדות לכל גבר; מעולם לא נקראתי לעשות זאת. עד כמה שראיתי, אני מאמין שארגיש בטוח באומרו שלמרות שאולי היה פחות, הסכום לא היה יותר מעשרים אונקיות במשך עשרים וארבע שעות.

קפטן וירז נטע מגוון דגלים בתוך המחסן ונתן פקודה, ממש בתוך השער, "שאם קהל של מאתיים (זה המספר) יתאסף בכל נקודה אחת מעבר לדגלים האלה וליד השער, הוא אני יורה לתוכם ענבים ומכל. אני חושב שמספר הגברים שנורו במהלך מאסריי נע בין עשרים וחמש לארבעים. אני לא יודע שאני יכול לתת את שמם. כן הכרתי אותם אז, כי הם היו אוהלים ממש סביבי, או התעסקו איתי, אבל השמות שלהם החליקו לי בראש. שניים מהם השתייכו לגדוד 40 בניו יורק. שני הגברים האלה נורו מיד אחרי שהגעתי לשם, בחלק האחרון של יוני 1864.

ראיתי את הזקיף מרים את האקדח שלו. צעקתי לאיש. אני וכמה מהשאר נתנו את האזעקה, אבל השעה הייתה מאוחרת. שני הגברים האלה לא מתו; אחד נורה דרך הזרוע; השני מת; הוא נורה בשד ימין. לא ראיתי באותו זמן את קפטן וירז. לא שמעתי פקודות שניתנו לזקיפים, או מילים מהזקיפים כשהם ירו; לא יותר ממה שהם אמרו לעתים קרובות שזה נעשה על פי פקודות של מפקד המחנה, וכי הם אמורים לקבל כל כך הרבה ימים לפני כל שטן ינקי שהם הרגו. אותם עשרים וחמישה או ארבעים גברים נורו מאמצע יוני 1864 ועד ל -1 בספטמבר. היו יורים בכל חודש. אני לא יכול לומר שאי פעם ראיתי את קפטן וירז נוכח כאשר אחד מהאנשים האלה נורו. רוב אלה שראיתי יורים נהרגו על הסף; פג תוך כמה רגעים.


קפטן הנרי וירץ

קפטן הנרי וירץ, בפיקודו המיידי של תא"ל ג'ון ה 'ווינדר, CSA, נעדר בחופשת מחלה, אוגוסט 1864, פיקד על הכלא הפנימי במחנה סאמטר, 12 באפריל 1864 עד 7 במאי, 1865. כמיטב יכולתו. את היכולת שהוא ניסה להשיג מזון ותרופות לאסירים הפדרליים ואיפשר לחלקם לנסוע לוושינגטון בניסיון עקר להחליף אסירים. הוא נשפט על אי מתן מזון ותרופות לפדרלים הכלואים כאן - למרות ששומריו אכלו את אותו מזון - והתמותה הייתה גבוהה בקרב שומרי הקונפדרציה כמו בקרב אסירים. עליו, אליזה פרנסס אנדרוז, הסופרת של ג'ורג'יה, אמרה, אילו היה מלאך משמיים, הוא לא יכול היה לשנות את סיפורו הנורא של הפרדה ורעב, אלא אם כן היה ברשותו לחזור על נס הכיכרות והדגים. ” סירוב לערב אחרים שנתן את חייו לדרום, 10 בנובמבר 1865.

הוקם בשנת 1956 על ידי הוועדה ההיסטורית של ג'ורג'יה. (מספר סמן 129-2.)

נושאים וסדרות. סמן היסטורי זה מופיע ברשימת הנושאים הזו: מלחמה, אזרחות אמריקאית. בנוסף, הוא נכלל ברשימת הסדרות של החברה ההיסטורית של ג'ורג'יה. תאריך היסטורי משמעותי לערך זה הוא 12 באפריל 1864.

מקום. 32 & deg 11.75 ′ N, 84 & deg 8.395 ′ W. Marker is in Andersonville, Georgia, in

מחוז סאמטר. מרקר נמצא בצומת רחוב אלוויל (כביש ג'ורג'יה 228) ורחוב אוגלת'ורפ, מימין בעת ​​נסיעה מזרחה ברחוב אלוויל. גע למפה. מרקר נמצא באזור הדואר הזה: Andersonville GA 31711, ארצות הברית. גע לכיוונים.

סמנים אחרים בקרבת מקום. לפחות 8 סמנים אחרים נמצאים במרחק הליכה מהסמן הזה. אנדרסנוויל / האב פיטר וילאן (במרחק של כ -400 מטרים, נמדד בקו ישיר) אנדרטת וירץ (במרחק של כ -500 רגל משם) אתר כלא הקונפדרציה של מחנה סאמטר (כ -0.3 קילומטרים משם) מבצר הכוכבים (במרחק של כקילומטר) סניף סטוקדאד ( כקילומטר וחצי) נקודת המבט של המפקד (כקילומטר וחצי) בית החולים בכלא (כקילומטר וחצי) השער הצפוני (כ- 0.6 קילומטרים משם). גע לרשימה ומפה של כל הסמנים באנדרסוןוויל.

לגבי קפטן הנרי וירץ. קשה למצוא תיאור מאוזן לחלוטין של משפטו והוצאתו להורג של קפטן וירץ, אחד משני היחידים שהוצאו להורג בגין פשעי מלחמה בעקבות מלחמת האזרחים. עם הזמן נראה שההשקפה של קפטן וירז כפושע מלחמה הראוי למוות התרככה.

ראו גם. . . הנרי וירץ. הערך בויקיפדיה של קפטן הנרי וירץ. (נמסר ב -19 בפברואר 2011, על ידי קרייג סוויין מליסבורג, וירג'יניה.)


הנרי וירז, אנדרסנוויל והנצחות הקונפדרציה

בית הקברות הלאומי אנדרסנוויל

אנדרטאות, פסלים ותצוגות ציבוריות להנצחת חיילי הקונפדרציה המפורסמים כמו סטונוול ג'קסון או רוברט א 'לי זכו לביקורת מוגברת בשנים האחרונות. ניו אורלינס, ממפיס ושלל ערים אחרות החליטו להסיר תצוגות כאלה מהמרחבים הציבוריים, תוך הפקת מחיאות כפיים וזעם מהפינות הנגדיות של הטבעת הפוליטית. יתר על כן, הסרתם אילצה חלק ליישב או לדחות כיצד מתוארים דמויות ההיסטוריה האמריקאית. אומנם האנדרטאות משכו תשומת לב למטרות העבדות של הקונפדרציה, אך המאבק על האופן בו אנו זוכרים את הפרט המרכזי והפגום הזה אינו ייחודי לרגע ההיסטורי שלנו.

ב -10 בנובמבר 1865 נתלה קפטן הקונפדרציה הנרי וירץ, משגיח מטעים שנולד בשוויצרי בלואיזיאנה, על גרדום מאולתר ליד הקפיטול בוושינגטון, הוא הוצא להורג מחוץ לכלא הקפיטול הישן, שנכבש כעת על ידי בית המשפט העליון האמריקאי. בִּניָן. לאחר בית דין צבאי של חודשיים, הוא נמצא אשם בקשירת קשר לפציעת אסירי שבויי איגוד במחנה שבויים באנדרסנוויל, גא. בזמן שהיה אחראי על המחנה, יותר מ -13,000 איש מתו בתנאים מחרידים. וירץ נשאר אחד משני הגברים שנידונו, הורשעו והוצאו להורג בעקבות מלחמת האזרחים.

יש לו גם אנדרטה בגרוזיה המנציחה את שירותו לקונפדרציה.

תצלום לפני שווירץ הוצא להורג בתלייה מחוץ לקפיטול בוושינגטון הבירה.

בפברואר 1864 פתח צבא הקונפדרציה מחנה שבויים מחוץ למחסן רכבת בדרום מערב ג'ורג'יה כדי לאכלס שבויים נכנסים של האיחוד. המגרש בצורת מלבן היה 16 דונם ונועד להכיל 10,000 אסירים (מאוחר יותר הוא הורחב ל -26 דונם). כ- 45,000 גברים נכלאו שם, כששלושה מת ממחלות, חשיפה ותת תזונה. וירץ לקח על עצמו את המחנה באפריל 1864 כשהדרום עסק בהתמעטות משאבים וכוח אדם. בנסיבות קשות אלה, וירס מסר לממונים עליו ואמר: "באמצעים העומדים לרשותי אי אפשר לחלוטין לטפל באסירים כראוי. ”

הנהגת הקונפדרציה קיוותה כי חילופי שבויים עם הצפון יקלו בסופו של דבר על האוכלוסייה ההולכת וגדלה של המחנה ותנאי המצב העלובים. לרוע המזל, לינקולן סירב להחליף אסירים עם הדרום, אלא אם כן כלולים חיילים שחורים. הדרום סירב והנסיבות באנדרסנוויל החמירו. במשך יותר מ -14 חודשים השתמשו האסירים בנחל אחד שעבר במחנה לשתייה, רחצה וכביסה. בינתיים, לגברים לא היה מעט מחסה או הגנה מפני השמש הקופחת, או גשם חורפי קר. על פי הדיווחים, יותר מ -100 אסירים מתו מדי יום במהלך קיץ 1864.

לאחר הביקור באנדרסנוויל, אישה צעירה מגאורגיה אמרה "אני חושש שאלוהים יסבול גמול נורא כלשהו שנופל עלינו על כך שנתנו לדברים כאלה לקרות. אם ינקיז אי פעם היו מגיעים לדרום מערב ג'ורג'יה ... וראו את הקברים, אלוהים ירחם על הארץ ".

מחנה הכליאה אנדרסנוויל במהלך מלחמת האזרחים.

עד מהרה הגיעה הצפון לצפון על התנאים העגומים בג'ורג'יה, תוך שהיא מעוררת כעס ומסיתת לתאווה לגמול.

"גודל הפשע שביצעו המורדים", אמר שר המלחמה אדווין סטנטון, "אינו יכול אלא למלא באימה את העולם המתורבת ... נראה כי הייתה מערכת מכוונת של יחס פראי וברברי."

התדלדלות משמעותית במשאבי הדרום אולי הייתה אחראית יותר מרצון לענות את חיילי האיחוד. ב קריאת הקרב של החירות , כותב ג'יימס מק'פרסון, "הדרום לא יכול להאכיל את חייליו ואזרחיו, כיצד הוא יכול להאכיל את שבויי האויב? הקונפדרציה לא יכלה לספק לחיילים שלה מספיק אוהלים איך היא יכולה לספק אוהלים לשבויים? איכות מסוימת מסוימת במנהל הכלא הדרומי, חוסר תכנון ויעילות תרמו גם הם למצוקת האסירים. מכיוון שהקונפדרציות כל הזמן ציפו לחילופי החילופים, לא עשו תוכניות לטווח ארוך ".

בעוד שכוחות הקונפדרציה הצליחו טוב יותר במחנות הכלא של האיחוד, אף צד לא יכול להתפאר בהתייחסות לאסירים בצורה אנושית. נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייויס וסגן הנשיא אלכסנדר סטפנס טענו כי הכוחות הצפוניים אשמים בכך שסירבו להחלפת שבויים. בכל מקרה, כמה עדים נטלו את העמדה במהלך בית הדין הצבאי של וירץ כדי לחלוק סיפורים על מעורבותו הישירה ברצח אסירים.

אנדרטת הנרי וירז באנדרסוןוויל ג'ורג'יה

בעקבות המלחמה, אוהדים דרום רבים סברו כי וירז הוציא את עוזה לא הוגן על ידי כתבים וסופרים בצפון שסללו את הדרך להוצאתו להורג. בשנת 1909, בנות המאוחדות של הקונפדרציה הקימו אנדרטה לווירז שאמרה כי הוא "קורבן של קריאה עממית לא נכונה" והאנדרטה מתכוונת "להציל את שמו מהסטיגמה שהוצמדה לה על ידי דעות קדומות מרות".

במרחק הליכה קצר משם יכולים המבקרים לראות אלפי מצבות המכבדות את האסירים אנדרסנוויל שמתו במחנה הכלא במה שהיום מהווה אנדרטה לאומית לכל שבויי המלחמה.

וולט ויטמן אמר על אנדרסנוויל, "יש מעשים, פשעים שאפשר לסלוח עליהם, אבל זה לא ביניהם".


הנרי וירץ - היסטוריה

צילום: צו המוות נקרא בפני הנרי וירז (מימין, עם ראש מורכן) על פיגוע ההוצאה להורג בכלא הקפיטול הישן, וושינגטון , זֶרֶם יָשָׁר , 10 בנובמבר 1865 . (ספריית הקונגרס)

ב -23 באוגוסט 1865 הגישה ועדה צבאית של מחלקת המלחמה, בהוראת הנשיא, שני אישומים נגד וירץ, הראשונה שבה נטען כי וירז קשר קשר עם ג'פרסון דייוויס, ג'ון ה 'ווינדר, ועוד גורמים בכירים בקונפדרציה. "לפגוע בבריאות ולהרוס את חייהם" של שבויי מלחמה באיגוד. לאישום השני היו שלוש עשרה מפרטים, בטענה כי וירץ רצח שלושה עשר שבויי מלחמה באיחוד אנדרסנוויל על ידי ירי, דריסה, הכפיית אסירים כאלה להשמדה של כלבי דם והתעללות אחרת.

אף אחד מהמפרטים לא יכול היה למנות אפילו את אחד הקורבנות לכאורה, ולא לתאר את יחידתם, דרגתם או פרטים אחרים אודותיהם, למרות אלפי אסירים באיגוד שהיו עדים לזוועות לכאורה.

הנרי וירץ הוגן על ידי עורך דין מוסמך בוושינגטון הבירה, לואיס שאדה, אשר הגיש בקשה לביטול האישומים בנימוק שלבית דין צבאי אין סמכות לדון אזרח, כי האישומים היו מעורפלים באשר לזמן, מקום ואופן. של עבירה, וכי כקצין קונפדרציה וירץ היה זכאי לתנאים שהוסכמו בין הגנרלים שרמן לג'ונסטון עם כניעתו של האחרון. כל הטענות הללו, על אף שהן תקפות, בוטלו, ואז וירז כפר באשמה בכל האישומים. משפטו של וירץ החל ב- 25 באוגוסט 1865. אל"מ נ.פ. צ'יפמן, עו"ד השופט בארה"ב, עמד בראש התביעה. לואיס שאדה, עו"ד בוושינגטון ובן השוויצרי של וירץ, היה עו"ד ההגנה. שדה פעל בתפקיד זה ללא שכר וכמתנדב מכיוון שלוורץ חסר הפרוטות לא היו כספים לשלם לו.

הממשלה הציגה 160 עדים, שכמעט כולם היו אסירים באנדרסוןוויל, אך עדי המפתח שלהם היה פליקס דה לה באום. עד זה נראה טוב, בעל קול נעים, דובר טוב ותפס את בית המשפט. "דה לה באום" (כי למעשה זה לא היה שמו האמיתי) העיד על אכזריותו המובהקת של רס"ן וירץ, כפי שדה לה באום היה עדים לרוב ההרג המיוחס לנאשם, או כך טען. פייג 'כתב על העד הזה: "כל הימצאותו בזמן שהותו באנדרסונוויל נראתה משהו על גבול העל -טבעי. שום דבר לא נמלט ממנו. עד דה

עוד בטרם הסתיים המשפט, "דה לה באום" זכה לתגמול על עדותו מטעם הממשלה וקיבל תפקיד במשרד הפנים, תמורה בוטה לשירותים הניתנים. זמן קצר לאחר הוצאתו להורג של וירץ, כמה מחיילי האיחוד ממוצא גרמני זיהו את מסייה "דה לה באום" כעריק מחיל הרגלים השביעי בניו יורק ששמו האמיתי היה פליקס אוסר. אוסר, שמעולם לא דרכה כלא באנדרסנוויל, פוטר אז מעבודתו במשרד הפנים ונעלם במהירות מעיני הציבור.

מתוך 160 העדים שהוזעקו על ידי התביעה, רק עשרה או שתים עשרה העידו על אכזריות לכאורה מצד הנאשם. כ -145 מעדי הממשלה, כמעט כולם היו אסירים לשעבר באנדרסוןוויל, העידו כי לא היה להם ידיעה על וירז שרצח או הרג אסיר במו ידיו או אחרת.

ג'יימס מדיסון פייג '(לשעבר סגן בחיל הפרשים השישי של מישיגן, אסיר לשעבר באנדרסוןוויל ומחבר "הסיפור האמיתי של כלא אנדרסנוויל" (1908)) זומן, אך לאחר שהתראיין לא זומן כעד. פייג 'ציין כי כל מעשה אכזריות המתואר במפרט לא יכול היה להתרחש ללא ידיעתו, והוא לא שמע דבר על הרציחות לכאורה עד למשפטו של וירץ. לאסירים אנדרסנוויל לא היה כל מה לעשות כל היום מלבד לדבר, וכל אירוע בתוך הכלא שהשפיע על האסירים יהיה נושא לדיון אינטנסיבי ונרחב. מעשים כמו אלה שנטענו נגד וירץ לא היו יכולים לקרות ללא הידע הנרחב בתוך האוכלוסייה האסירה. אך פייג 'מעולם לא שמע על התקריות לכאורה, מסיבה אחת ברורה: הן מעולם לא קרו. עוד יצוין כי מבין אחד עשר האסירים של האיחוד שוורץ הורשע ברצח, מעולם לא זוהו שם או כל פרט אחר. גברים פיקטיביים אינם זקוקים לשמות.

ההגנה נאלצה לפעול לפי מערך כללים שונה מהפרקליטות. היכן שהתביעה תוכל לקרוא לכל אחד מבחירתה כעד, עדי אישורים פוטנציאליים להגנה היו צריכים לאשר מראש את התביעה! עדי שלא יכלו להעיד על עדים שיכלו לסייע למטרתו של וירץ, כמו נציב החליפין לשעבר רוברט אולד, שיכול היה להעיד על חילופי שבויים והצעות לשחרור אסירים לא מדויקים. ההגנה, כמו הפרקליטות, הייתה פארסה, אך לא בשל חוסר מאמץ מצד עורך דינו האנוכי והמסור של וירץ. המשפט היה משפט ראווה, שהחלטתו כבר ניתנה לפני שנשמעה עדות אחת בבית המשפט.

המשפט הסתיים ב -4 בנובמבר 1865. הנרי וירץ נמצא אשם באשמה הראשונה בקשירת קשר עם פקידים אחרים בקונפדרציה לרצוח את האסירים למרות שלא הוצגו שמץ של עדויות או עדויות מסוג כלשהו לתמיכה בתיאוריה זו במהלך ניסוי. באישום השני, וירץ נמצא אשם באחד עשר מתוך שלוש עשרה הרציחות לכאורה של אסירים באיגוד. המשפט היה שהוא "נתלה בצוואר עד שימות".

ההוצאה להורג

הנרי וירץ הועבר לתאו כדי להמתין להוצאה להורג. אבל הוא היה אמור לסבול עלבון אחרון לפני הגרדום. בלילה שלפני הוצאתו להורג, ביקרו פקידי ממשל בווירז בתאו כשהוא נותן הודאה לכומר קתולי, האב ר. בויל. גורמים אלה הודיעו לירץ, בנוכחות הכומר שלו, כי הם מייצגים חבר קבינט גבוה, וכי אם וירז ישתלב בג'פרסון דייויס במזימה להרוג את האסירים, גזר דינו של וירז ויחוסו חייו. אותם פקידים חזרו על ההצעה בפני עורך דינו של וירץ, לואיס שאדה. וירץ דחה את ההצעה בבוז. וירץ היה אדם מכובד וגם חף מפשע, ואמר לאב בויל "לא אקנה את חירותי על ידי עדות שקר ופשע".

למחרת בבוקר, ב- 10 בנובמבר 1865, קיבל הנרי וירז את הטקסים האחרונים של הכנסייה שלו. הוא אמר לאבא בויל שהוא סולח לאויביו. הגיע הקצין האחראי על ההוצאה להורג ואמר לו כי הגיע זמנו. "אני מוכן, אדוני," השיב וירץ.

באווירת קרנבל, מוקפת חיילים שצועקים "אנדרסונוויל, אנדרסוןוויל" שוב ושוב, הנרי וירז עלה על הפיגום בחצר הכלא, בליווי האב בויל. וירץ לא גילה פחד והתמודד עם מותו באופן סטואי. הוא אמר "אני מת חף מפשע". המלכודת קפצה, אך וירץ לא מת מיד. לצעקות והתגרות של ההמון, הוא נחנק לאט לאט למוות.

מאוחר יותר כתב האב בויל, במכתב לג'פרסון דייויס: "השתתפתי במייג'ור בפיגום, והוא מת בשלום האלוהים והתפלל לאויביו. אני יודע שהוא אכן חף מכל האשמות האכזריות שעליו הוא החיים נשבעו, ואני נערכתי על ידי הרוח הנוצרית שבה נכנע לרודפיו ".

הממשלה סירבה לבקשת אלמנתו של וירץ להשיב את הגופה למשפחתו לקבורה נוצרית. במקום זאת, גופתו של וירץ הייתה אמורה להיקבר "ללא טקס" בחצר הכלא ליד קורבן אחר של "צדק" של יאנקי, מרי אי סורט התמימה.

מדוע היה WIRZ מסגרת?

העובדה שמשפטו של וירץ היה פארסה שקופה אינה עולה על כל מחלוקת רצינית, ועובדה זו מותרת בקלות על ידי הרשויות המודרניות. על פי כתב העת הוותיק של הקונפדרציה, קפטן גלן לאפורס מבית הספר של עו"ד השופט של הצבא האמריקאי כתב מאמר בשנת 1988 בו פירט את פסולותיו הבולטות של המשפט, וקבע כי "משפטו של הנרי וירץ היה בושה לאומית". אבל למה זה קרה? מקור מודרני אחד נותן הסבר זה:

כל ייסורי אנדרסנוויל דרשו ממישהו להאשים, למישהו לשנוא. וכל האשמה הוטלה על מפקדו, רב סרן הנרי וירץ. הוא היה אדם שקל לשנוא, זר שדיבר אנגלית גרועה.

"היסטריה והגזמה של עודפי הכלא בדרום סחפו עד מהרה את העיתונות והיציע. היא סיפרה סיפורים על כל סוג של עינויים, רבים מהם דמיינו, מוגזמים יותר, אבל הציבור הקשיב והאמין. בהכרח, מישהו צריך לשלם עבורו ווינדר מת, וזה עזב את וירץ.

"In May 1865 he was arrested and taken to Washington where he was subjected to a sham of a trial before a military tribunal. Wirz became the classic victim of circumstance .. he was convicted of 'murder in violation of the laws and customs of war.' There had never been any doubt about the verdict or the sentence.

"Ironically, today, over the spot where he died, symbolic of the justice which he was denied, stands the United States Supreme Court."

--From "The Fighting Men of the Civil War," Galley Books, New York , N.Y. , 1989.

Lt. Page says it more concisely:

"Major Wirz was the object of that popular injustice which personifies causes and demands victims for unpopular movements. All the accumulated passions of the war were concentrated on this one man. He was a magnet that drew the Northern wrath to satiety."

We are deeply in the debt of Lt. James Madison Page for his courage in telling the unpopular truth at a time when few wanted to hear it. In that regard, perhaps things have not changed much since Page published " The True Story of Andersonville Prison" in 1908.

Though many Northerners conspired to hang an innocent man, many others, men who had been prisoners of Wirz at Andersonville , came forward in a courageous effort to save their soldier-brother. Many Union veterans testified on Wirz's behalf, and many others were denied the opportunity. For these Northern men of principle, the sons and daughters of the South should be forever grateful.

James Madison Page was no watered-down Yankee. He believed steadfastly in the Union cause and, after his release from Andersonville in December of 1864 , rejoined his unit and marched in the Grand Review in Washington at the close of the war. Page wrote his book and defended Wirz's memory with a passion, for one simple reason: he believed that Wirz was innocent.

Page sincerely admired his former opponents in the South, and was devoted to the cause of healing the wounds of the war. He felt empathy with Southerners for suffering the degradations of defeat. He lauded the Southern soldier for his bravery in battle and the Southern woman for her sacrifices at home. He advocated government pensions for Confederate veterans as well as Union . He pleaded for a new union of the American spirit as well as the American states, saying "Then let us wipe out the so-called 'Mason and Dixon 's line' and hang out the latch-string for each other."

Page described the purpose of his book in simple terms: "I love my country - my whole country, and was no more loyal to the perpetuity of the Union in 1861 than I am today, but I have come to the conclusion that after forty years we can at least afford to tell the truth."

It is now 136 years and counting, and there are still many who refuse to do exactly that.


Why Does This Georgia Town Honor One of America's Worst War Criminals?

Exactly 150 years ago this Tuesday, Confederate Captain Henry Wirz climbed the steps of the gallows in the courtyard of the Old Capitol Prison in Washington, D.C., where the U.S. Supreme Court building now stands. A hood and noose were placed over his head, and the trapdoor flew open. The fall did not snap his neck but left him to slowly strangle. The crowd of some 250 witnesses cheered and applauded. The life of America’s most notorious war criminal was over, but the battle over his legacy was just beginning.

Wirz, the commandant of the Confederacy’s prisoner of war camp in Andersonville, Georgia, was perhaps the second-most hated person in America, after John Wilkes Booth. “There are deeds, crimes that may be forgiven but this is not among them,” Walt Whitman wrote of Wirz’s crimes. “It steeps its perpetrators in blackest, escapeless, endless damnation.” And yet, not far from the graves of Wirz’s victims stands a monument celebrating the man responsible for their horrific deaths.

During Wirz’s fourteen months in charge of Andersonville, 13,000 Union prisoners of war died from disease, starvation, exposure, medical neglect and murder. At its peak in August of 1864, more than 33,000 POWs were held in 26 acres of open ground. The only source of water was a small creek which ran dark with sewage. Rations, if they came at all, were barely enough to sustain life. Prisoners were never issued clothing or provided shelter, and lay under makeshift tents or in holes dug in the ground wearing the same ragged pieces of their uniforms for the duration. Everything in the camp, a prisoner later testified, was covered in lice and overrun with vermin. Witnesses also testified that Wirz personally murdered and tortured prisoners, and ordered guards to do the same.

No Civil War prisoner of war camps, North or South, were country clubs. At the converted state prison in Alton, Illinois, more than 1,500 Rebels died in custody from disease. But no prison approached the death rate or deliberate cruelty of Andersonville. After the surrender at Appomattox, stories of survivors began flooding the Northern newspapers. The photographs of the survivors, starved into living skeletons, were like nothing the world had seen before and would not see again until the liberation of Nazi death camps at the end of World War II. Wirz was arrested and taken to Washington.

Wirz, a native of Zurich, Switzerland, presented a defense in his heavy German accent that he was only following orders. He claimed he could not feed the prisoners adequately because the South had no food to spare. Wirz blamed the overcrowding on the North’s refusal to continue the practice of exchanging prisoners. (He did, in fact, parole five prisoners to go to Washington to ask the Union to take some of the prisoners off his hands. After the Union refused them, the five men, as they had promised, returned to Andersonville.)

The trial lasted two and a half months with almost 150 witnesses. General Lew Wallace, who would later write the book Ben Hur, presided over the tribunal. Wirz was acquitted on one charge of murder but found guilty on the other charges of murder, abuse, and violations of the laws of war. The military barely had time to print the tickets for the clamoring spectators before Wirz was marched to the gallows on on November 10, 1865. Two others were executed for lesser war crimes and hundreds more were tried for non-capital offenses, but Wirz’s trial and execution closed the case in the public’s mind.

Wirz’s body was barely cold in its unmarked grave when Southern apologists began a campaign to make Wirz a martyr or a scapegoat. A key witness against Wirz was soon revealed to be living with a false identity, enough to fuel the conspiracy theorists ignoring the substance of his testimony. Southern writers claimed Wirz’s trial was unfair, citing his absence from Andersonville on one of the days specified in the charges. The Lost Cause true believers even blamed the North for forcing the South to mistreat prisoners. The cult-like devotion to clearing Wirz even prompted some Southerners to seek a presidential pardon.

After the war, veterans returned to the site of the Andersonville camp. They were able to identify all but about 400 prisoners buried there, and establish a national cemetery. Sixteen Northern states erected monuments to their dead. In 1909, the United Daughters of the Confederacy (UDC) decided to erect their own monument to Wirz. Some UDC members lobbied for placing the tribute in Richmond, or the Georgia towns of Macon or Americus. But the majority decided to build the obelisk in Andersonville, barely a mile from the site of the prison.

The tall stone monument contains four panels. One of them reads, “Discharging his duty with such humanity as the harsh circumstances of the times, and the policy of the foe permitted Capt. Wirz became at last the victim of a misdirected popular clamor.” He was, the panel reads, “condemned to ignominious death on charges of excessive cruelty to Federal prisoners.” Another panel states, “To rescue his name from the stigma attached to it by embittered prejudice this shaft is erected by the Georgia division, United Daughters of the Confederacy.” At the time Union veteran organizations protested, but the monument still stands today and the conflicts have moved to the Internet.

The Confederate flag has come under fire lately, following the mass murder in June at a black church in Charleston, South Carolina. The flag was taken down from its pole on the state’s capitol grounds, and last month students at the University of Mississippi successfully protested for the state flag, which incorporates the Stars and Bars, to be removed from campus. How can it be that the rebel flag comes under attack while a monument to a convicted war criminal responsible for 13,000 deaths, erected almost on top of their graves, is left unprotested? The Confederate flag is a part of history, even though it is part of an ugly history the monument to Wirz is a distortion of history. The true test of the commitment to stop the glorification of the Lost Cause will not come over flagpoles or license plates but on monuments like the one to Henry Wirz.


“He Will Judge Between You and Me”: The 150th Anniversary of the Execution of Henry Wirz

Forty-one year old Henry Wirz, late major of the Confederate army and commandant of the Camp Sumter prisoner of war camp, sat in his own prison cell and petted a cat.[1] There was little else for the man to do on the last day of his life—Nov. 10, 1865—150 years ago today. Waiting in his cell for Federal guards to come and fetch him to the gallows, Wirz had already written his last letter to his family, concluding, “farewell wife, children, all, I will and must close, farewell … God be with us.”[2]

Shortly after 10 a.m., the guards came. They shackled Wirz and brought him out onto the grounds of the Old Capitol Prison in Washington, D.C. He shuffled his way up the stairs, getting closer to the hangman’s noose with each step.

Henry Wirz, Commandant of Camp Sumter.

The road to the gallows began in February, 1864, with Wirz’s assignment to a newly created prisoner of war camp in Georgia. Though officially known as Camp Sumter, the prison would become infamously known by its inhabitants after the closest railroad station to their new hellish home: Andersonville.

From its creation to the end of the war, the prison camp saw almost 45,000 Federal soldiers marched through gates that were only designed to house 10,000 prisoners. Deplorable conditions led to a horrendous mortality rate some 13,000 men never left Andersonville—almost 28% of the camp’s population.

As the commandant of the camp, Wirz became an easy target for the Federal government in the aftermath of the war amidst the public’s outcry for מִישֶׁהוּ to be punished for what happened in the Confederacy’s prison camps. The man responsible for the operation of all the sites, John Winder, had inconveniently, for the Federal government’s purpose, died of a heart attack before the end of the war. So, for lack of another scapegoat, Henry Wirz became the target of the Union’s revenge.

Similarly to how the Lincoln Assassination conspirators were tried, a military commission was convened to decide Wirz’s fate. Eight army officers made up the commission, headed by Maj. Gen. Lew Wallace. Wallace already had experience with such commissions, sitting as the second-ranked officer in the Lincoln trials.[3]

Henry Wirz’s trial and the fight for his life began on Aug. 21, 1865. Wirz faced insurmountable odds and charges he would never escape: “Charge I. Maliciously, willfully, and traitorously, and in aid of the then existing armed rebellion against thw United States of America… injure the health and destroy the lives of soldiers in the military service of the United States… to the end that the armies of the United States might be weakened and impaired in violation of the laws and customs of war.” “Charge II. Murder, in violation of the laws and customs of war.” The second charge carried thirteen specifications, each describing a moment where Wirz either killed or ordered the killing of prisoners in Camp Sumter’s stockade.[4]

The testimonies that followed “were full of horrors” Lew Wallace wrote to his wife. Evidence frequently included photographs of released prisoners that stunned the public and the commission alike. One doctor testified that the pictures were evidence of “Long-continued, improper, and insufficient food, and exposure to the weather,” and another added that one such photograph “presents a true picture of many of [the prisoners].”[5]

Knowing the odds against him, and perhaps knowing the futility of his defense, Wirz relied on his religious convictions. About a month into the trial, Wirz requested the presence of a clergyman, writing, “Although I know myself full well that I am wrongfully accused, that an All-seeing, All-knowing God knows my innocence, still I need some encouragement from others, not to sink under the heavy burden which is placed upon me.”[6]

The trial drew to a close in late October, 1865. As most people expected, the commission found Wirz guilty of both charges. Writing with a dramatic flourish, Judge Advocate General Joseph Holt commented, “The annals of our race present nowhere and at no time a darker field of crime than at of Andersonville[.]” Then Holt added a comment that historians will likely debate to the end of time: “The investigation of the case was conducted throughout with patience and impartiality, and the conclusion reached is one from which the overwhelming volume of testimony left no escape.”[7] Historian William Marvel certainly does not think so, lambasting Wirz’s trial as filled “with some of the most absurd hearsay that any American judge ever permitted to stand.”[8]

But the historians would come later. Henry Wirz’s fate was sealed with President Andrew Johnson’s endorsement of the commission’s findings: “The proceedings, findings, and sentence of the court in the within case are approved, and it is ordered that the sentence be carried into execution, by the officer commanding the department of Washington, on Friday, the 10 th of November, 1865, between the hours of 6 o’clock a.m. and 12 o’clock noon.”[9]

Atop the gallows, an executioner tied a noose around Wirz’s neck. Soldiers stood below the gallows at attention, watching the progression of events others had climbed into the leafless trees overlooking the Old Capitol grounds and looked down. Looming above the whole thing was the dome of the United States Capitol. With the noose in place, Wirz’s last words rang out across the prison’s square: “I have nothing to say, only that I am innocent, and will die like a man, my hopes being in the future. I go before my God, the Almighty God, and he will judge between me and you.” Then, around 11 a.m., a man knocked the platform from beneath Wirz and he fell to his death.[10] William Marvel described Wirz’s execution as “the final and most deliberate injustice associated with Andersonville[.]”[11]

Henry Wirz is prepared to be hanged at the Old Capitol Prison.

Wirz’s corpse was taken down and brought to the Washington Arsenal, scene of the execution of the Lincoln Assassination conspirators. At the Arsenal, soldiers buried him next to George Atzerodt, the man assigned to kill Andrew Johnson.[12] In 1869, Wirz’s body was re-interred in Washington D.C.’s Mount Olivet Cemetery.

As a concluding word, the Old Capitol Prison no longer exists, but tourists can still see where it was located. All they have to do is go to 1 First St NE, Washington, D.C. the building there is located at the same site as the Old Capitol Prison. Inscribed above the building’s imposing entrance is “Equal Justice Under Law”: it is the Supreme Court of the United States.

[1] William Marvel, Andersonville: The Last Depot (Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1994), 246-247.

[2] Confederate Veteran, כרך 8., No. 8., August 1900. “Capt. Wirz’s Last Letter to His Wife,” 365.


He is the only person in the United States ever to be executed for war crimes.

Hartmann Heinrich Wirz –“Henry”—was born in Switzerland in 1823. He was practicing medicine in Louisiana when the Civil War began. Wirz was eventually assigned to the staff of General John Winder, who was in charge of Confederate prisoner of war camps.

In May 1864, Wirz became commandant of Andersonville Prison in southwest Georgia. It was built to hold only 10,000 POWs. When the Confederacy refused to exchange black prisoners, all exchanges ended in 1864.

Andersonville’s population swelled to 33,000. Wirz tried to impose order, but was no match for the problems caused by massive overcrowding.

Andersonville had the highest mortality rate of any Civil War prison nearly 13,000 Union POWs died there, mainly of malnutrition and disease. Many who lived were little more than walking skeletons.


Ethics Alarms

Michael West’s latest Comment of the Day was a provocative note relating to the recent post marking the execution of Capt. Henry Wirz, the Confederate commander of the infamous Andersonville prison camp and the defendant in the first American war crimes trial. Apart from the information, his comment also prompted some research and thought on my part. There are ethical conundrums afoot.

I’ll be back to discuss them after Michael West’s Comment of the Day on the post, “The Hanging of Henry Wirz”:

And there’s a monument in memory of Henry Wirz smack dab in the middle of the “main” intersection of Andersonville. The town, which literally had NO connection to Wirz outside of circumstance…has a monument to the man. At least when Southerners were given the option to erect monuments and name installations, they generally associated places with Southerners who had geographic connections with the locale.

Like Fort Bennin: with a military career earning no more than a “yeah, he was there” mention, Fort Benning is named after a man who happened to be born near there. But Henry Wirz gets a monument in the town associated with his notoriety. Perhaps it would be fair to let his monument be the last torn down by the history-eaters, if only to remember that lethal scapegoating is wrong, however temporarily useful.

I’m back with more on this topic:

On May 12, 1909, nearly 44 years after he had been executed for being convicted of”wanton cruelty” and murder of Union soldiers at Andersonville, Henry Wirz had a monument erected in his honor in the same town where his war crimes had taken place. An estimate 3000 people looked on. “Flags of the old Confederacy ‘were everywhere and floral designs literally covered the shaft’ of the monument…a chorus sang Dixie, Wirz’s only living daughter, Julia, pulled a silk chord to release a huge flag, revealing the 36-foot monument. Later, a chorus sang “Maryland, My Maryland,” and a military company from Americus, Georgia., fired off a salute.”

The plaques on the monument assert in part,

“Discharging his duty with such humanity as the harsh circumstances of the times and the policy of the foe permitted, Captain Wirz became at last the victim of a misdirected popular clamor. He was arrested in time of peace, while under the protection of a parole, tried by a military commission of a service to which he did not belong, and condemned to ignominious death on charges of excessive cruelty to Federal prisoners. He indignantly spurned a pardon, proffered on condition that he would incriminate President Jefferson Davis and thus exonerate himself from charges of which both were innocent.”

“In memory of Captain Henry Wirz, C.S.A. born Zurich, Switzerland, 1822, sentenced to death and executed at Washington D.C. November 10, 1865…To rescue his name from the stigma attached to it by embittered prejudice this shaft is erected by the Georgia division, United Daughters of the Confederacy.”

In various Civil War blogs the statements are called “spin” and “flat-out fraudulent.” As you might expect, there was a harsh regional split at the time of the monument’s unveiling. The Goldsboro (N.C.) Daily Argus wrote

“No intelligent person at this day blames Captain Wirz [for Union deaths at Andersonville]. He was unjustly treated. He died a martyr to the cause he believed to be just, and the dedication of a monument to his memory, erected by the women of Georgia, is a well deserved tribute to his worth as a man and his courage and sincerity as a soldier.”

The Richmond Dispatch said in an editorial:

“Wirz is publicly honored in the South now less for what he did than for what was done to him. He was made the scapegoat for things not of his doing and this monument stands to embody the Southern sense of the great wrong put upon him by the United States. The angry and resentful mob loves a visible sacrifice. Wirz was a propitiatory offering to popular indignation over the sufferings of Northern soldiers in Southern prisons. But Wirz was in no way responsible for these sufferings. They were caused by grim conditions which the racked South was powerless to better, and which the deliberate policies of the North greatly aggravated.”

Northerners felt differently. In Hartford, Pastor E.S. Holloway excoriated plans for the monument, telling a gathering of former Union prisoners of war,

“Oh, woman of the Southland, build your monument to [Stonewall] Jackson because he had pure heart to [Robert E.] Lee because when he laid down arms he said to his comrades, ‘We have but one country now’ to Alexander Stevens, for a self-sacrificing life but God forbid that a monument of shame be built to the butcher Wirz, and if it be built may the lightning of heaven strike it into a thousand pieces.'”

“If Wirz deserves a monument,” a New York World editorial thundered, “there should be a public memorial to Mrs. Surratt, whom the verdict of history has acquitted of real criminal complicity in the assassination of Lincoln.” An Ohio newspaper likened memorializing Wirz to “honoring Nero for burning Christians at the stake.” “It passes all understanding,” another Ohio newspaper said, “how women could be the agents to pay for or erect a monument to such a man. There can be no…defense for the damnable record of Andersonville. Its horrors make it a black page in history, a blot upon civilization.”

Stipulated: the Southern endorsements of the memorial, if a bit too celebratory, are closer to truth than the Northern protests. I have seen no evidence that anyone in charge of the Andersonville prison could have made the fates of those imprisoned there significantly better than they were.

Also stipulated: Wirz was an unremarkable, unheroic, seemingly unfeeling man who showed neither remorse for his role in the Andersonville horrors nor pity for the men who suffered there.

He was, however, unjustly scapegoated. His prosecution was cynical and hypocritical. He was a victim of double standard, vengeance, corrupted process and bigotry. Two questions:

1. Why shouldn’t there be a monument to “lethal scapegoating”?

It’s important to remember Henry Wirz for the right reasons, and if we are to have a public reminder of how wrong it is to exploit human beings who end up in the wrong places in the wrong times through no fault of their own to manufacture “closure” by ruthlessly focusing public anger and hate on them, I can’t think of any more appropriate example than Wirz.

2. Should memorials and monuments only memorialize great and good people?

There is a street in Whitechapel named after one of Jack The Ripper’s victims. She was a prostitute, a thief and a drunk. There are memorials to George Floyd


Trial of Henry Wirz:

C aptain Henry Wirz&mdashthe commandant of the Confederate prison at Andersonville, Georgia&mdashwas arrested in May 1865, the only Confederate soldier charged with war crimes during the Civil War. His trial, by a military tribunal, took place between August 23 and October 18, 1865. Captain Wirz was found guilty on all counts and was sentenced to death. He was hanged on November 10, 1865, at the Old Capitol Prison in Washington, D.C. The Chief Defense Lawyer was Louis Schade and the Chief Prosecutor was Judge Advocate Colonel N.P. Chipman. The officers on the Military Commission were: Major General Lew Wallace (United States volunteers), Brevet Major General G. Mott (United States volunteers), Brevet Major General J. W. Geary (United States volunteers), Brevet Major General L. Thomas (Adjutant General United States Army), Brigadier General Francis Fessenden (United States volunteers), Brigadier General A. S. Bragg (United States volunteers), Brevet Brigadier General John F. Ballier, Colonel (Ninety-eighth Pennsylvania Volunteers), Brevet Colonel T. Allcock (Lieutenant Colonel, Fourth New York Artillery), and Lieutenant Colonel J. H. Stibbs (Twelfth Iowa Volunteers). The full text of this document, linked below, includes a detailed subject index to the testimony as well as an alphabetical index of witnesses. (Library of Congress Call Number E612.A5 W7 OCLC Number 422700346)

To view larger images, click one of three below. To view the PDF file, click the link under the image


The Andersonville Trial, 1865

Captain Henry Wirz, a Swiss citizen and Confederate officer during the American Civil War, was commandant of the infamous Andersonville Prison in Georgia. In August 1865, Wirz faced the first war crimes trial by a military tribunal in American history, charged with murdering and mistreating Union prisoners of war (POWs). During the Civil War’s final 14 months, nearly 13,000 Union POWs, or 29 percent of the inmates, died at Camp Sumter, the Confederate prison camp in Andersonville, Ga. – a death rate higher than at any of the other approximately 100 Civil War prisons (although 24.3 percent of Confederate POWs perished at the Union camp in Elmira, N.Y.). Reports of atrocities at Andersonville circulated widely in the North, along with horrifying photos of severely emaciated prisoners, who to 21st-century eyes bear an unnerving resemblance to inmates at Nazi concentration camps. By the end of the Civil War, Wirz, as Andersonville’s commandant, was one of the most infamous men in America.

THE ACCUSED

Hartmann Heinrich Wirz was born November 25, 1823, in Zurich, Switzerland, as the youngest of eight children. He longed for a medical career but was denied this by his father and the family’s economic circumstances. He worked as an assistant to his father at the Zurich customs house and was arrested by city authorities January 12, 1847 (possibly for embezzlement or unpaid debts). After a year’s imprisonment, Wirz was released for health reasons. He left the country, and following a short interlude in Moscow, he traveled to the United States, arriving in New York City April 23, 1849. After working in a number of jobs at various locations, he was running a medical practice in Milliken’s Bend, La., when the Civil War broke out.

In 1861, Wirz enlisted as a private in A Company, 4th Battalion, Louisiana Volunteers, becoming one of approximately 6,000 Swiss (out of 52,327 Swiss living in the United States) who took up arms during the Civil War. His regiment fought bravely at the 1862 Battle of Seven Pines near Richmond, Va., where then-Sergeant Wirz was severely wounded in his right arm. On June 12, 1862, after treatment at Richmond’s military hospital, Wirz was commissioned captain “for bravery on the field of battle. Subsequently, he served in prison-related assignments in 1862-63. During this time, he commanded the Confederate prison at Tuscaloosa, Ala., earning a sterling reputation among the POWs – not one allegation of cruelty.

After an overseas mission for the Confederacy, Wirz was named commandant of the new prison at Camp Sumter March 27, 1864. His jurisdiction was restricted to the prison compound and did not include the entire facility. Therefore he was not responsible for the incomplete planning and construction of Camp Sumter, nor did he have control over the camp’s severely limited logistics. Wirz served in this capacity at Andersonville until the prison was closed April 10, 1865. Shortly thereafter, he was arrested, sent to Washington, D.C., and placed in the Old Capitol Prison May 10, 1865, to await trial.

Wirz was the only Civil War combatant tried and convicted for what today would be considered “war crimes.” He wasn’t helped by the fact that he was an immigrant at a time when anti-immigrant sentiment ran high. In September 1865, one newspaper even wrote: “Thank God he is not an American.” Although Wirz was charged with 13 counts of murder, not one actual victim was identified, despite that the Confederates at Andersonville kept precise death records and there were scores of eyewitnesses to Wirz’s actions within the stockade.

A military commission of nine prominent Union officers convened Wirz’s tribunal in the U.S. Capitol building August 21, 1865. The event was documented voluminously the court transcript comprised 815 pages of the Congressional Record, and the trial’s written record was 2,301 pages. Over the course of more than 60 days, 160 witnesses testified, the majority of whom were former Andersonville POWs. From the start, the trial was a circus. The prosecutor, Colonel Norton Chipman, had enormous powers in the court. Not only did he advise the court and prosecute, he also could reject witnesses. Star prosecution witnesses perjured themselves, and the commission’s president, General Lew Wallace (future author of Ben Hur), was likely intent on rescuing his poor wartime performance. For his efforts, Wallace was later appointed territorial governor of New Mexico.

To the defense, the trial seemed a farce. Many witnesses Wirz wanted to call were never summoned, and his lawyer complained that the military commission violated “all rules of law and equity.” Wirz pleaded not guilty to all charges. The defense motioned that the charges should be dismissed because they were unconstitutionally vague and, incredibly, although there were 13 specific allegations of murder, not a single murder victim was named. Prosecutor Chipman did not respond to the motion, and it was denied without comment.

After a two-month show trial, Wirz was found guilty, despite the fact that 145 of 160 witnesses declared that he did לֹא murder or mishandle prisoners. Although 15 witnesses testified to Wirz’s crimes in colorful detail, their statements must be taken with healthy skepticism. A majority of historians and legal experts now agree on a critical point: Wirz was denied due process under the law.

The sentence was death. On November 3, 1865, President Andrew Johnson ordered the execution carried out. A week later, November 10, Henry Wirz stood atop a scaffold in the shadow of the U.S. Capitol. He maintained his innocence until the end. “I know what orders are, Major,” Wirz reportedly told his executioner, “and I am being hanged for obeying them.” Wirz’s remains were buried in the Mount Olivet Cemetery in Washington, D.C., where they still reside under a tombstone that reads: “Confederate Hero-Martyr.”

Not mentioned at Wirz’s trial was the culpability of the Union Army and U.S. War Department in prolonging and increasing the suffering of Northern prisoners at Andersonville. In the fall of 1864, as Union General William T. Sherman’s army marched to the sea from Atlanta, his troops destroyed the single railroad track supplying Andersonville, and they came within miles of the camp but made no attempt to free the POWs. More devastating, Secretary of War Edwin Stanton had ended prisoner exchanges in 1863 on the grounds that the South had more to gain from them than did the North. In July 1864, Wirz even sent a committee of Andersonville prisoners to Washington on parole to explain the hardships and plead for an exchange – yet Stanton refused to see them.

The precedent-setting Wirz case laid the legal foundation for the World War II Nuremberg War Crimes trials and the Global War on Terror military tribunals. Captain Henry Wirz and the Andersonville trial testify to the enduring importance of the issue of proper treatment of prisoners of war and remind us that the historical examples of the Civil War remain relevant today.

Kevin D. Stringer,a 1987 West Point graduate, has a PhD in history/international relations from the University of Zurich. He is a professor of international affairs and a reserve military officer.

Originally published in the March 2013 issue of Armchair General.


צפו בסרטון: Andersonville - Compilation Of All Henry Wirz Jan Triska Scenes (נוֹבֶמבֶּר 2021).